לחצו כאן להורדת סיכום הזדהות עם קבוצות - חלק 3 של האוניברסיטה הפתוחה .
יאורית האפסטימולוגיה הנאיבית epistemic rewards: מטרת המאמר היא לבחון את הקשר בין הצורך בסגירות קוגניטיבית לבין הנטייה להזדהות עם קבוצת הפנים. במאמר הזה רוצים להדגיש את הצרכים האפיסטמיים שהקבוצה מספקת. הכוונה באיזה מידה היא מספקת לאדם את הצורך לדעת, את הצורך בוודאות, תפיסות של נורמות ועמדות. הצורך לא לחיות בעולם מבלבל, עולם כיאוטי. המאמר הוא לא מאמר תיאורטי. המאמר הזה עמוס בהמון ניסויים ומחקרים, הקושי הוא לא קושי תיאורטי. מה שצריך לזכור מהמאמר הזה הוא הממצאים. לא צריך לזכור את כל המאמרים אלא את השורה התחתונה. ההשערות הכלליות של המאמר: 1. מאחר וחברי קבוצת הפנים מהווים עבור האדם איזשהו מקור לסיפוק אי וודאות והפחתה של עמימות, צורך גבוה בסגירות יגרום לאנשים להעריך את חברי קבוצת הפנים בצורה חיובית יותר מאשר את קבוצת החוץ שהם יוערכו בצורה שהיא יותר מזלזלת, יותר פוגעת. א. הצורך להעריך בצורה חיובית את קבוצת הפנים –in-group favoritism. ב. הצורך להעריך בצורה מזלזלת את קבוצת החוץ – out-group derogation. 2. צורך גבוה בסגירות יוביל להזדהות רבה יותר עם קבוצת הפנים והפחתת ההזדהות עם קבוצת החוץ. 3. השפעה על תהליכי שכנוע וגיבוש עמדות. צורך גבוה בסגירות יוביל לקבלה רבה יותר של רעיונות ושל עמדות המוצעות על ידי קבוצת הפנים או מזוהות עם מישהו בתוך הקבוצה. המאמר הזה מתאר סדרה של שלושה מחקרים: המחקר הראשון: מאמר זה לוקח את ההשערות הנ"ל ומטרתו לבדוק אחת מהן. הוא בודק את הצורך בסגירות לבין הבעה של רגש חיובי כלפי הקבוצה שאני משתייך אליה. דימוי עצמי של הקבוצה נקרא collective self esteem. המחקר עושה שימוש בשלושה מדגמים שונים. שני המדגמים הראשונים משמשים לבדוק את השאלה הראשונה שדיברנו עליה, המדגם השלישי משמש לבדוק את הסגירות והדימוי העצמי של הקבוצה. הוא לוקח סטודנטים בארבע קבוצות אתניות שונות – שחורים, לבנים, אסייתיים והיספאניים. הוא מחלק להם שאלון הנקרא – שאלון צורך בסגירות. כל אחד מהמשתתפים ממלא את השאלון הזה, לאחר שהוא ממלא לאיזו קבוצה הוא משתייך, לאחר מכן הוא מתבקש לציין בסולם מ-0 עד 100 ככל שהמספר גבוה יותר כך זה מביע רגש חיובי כלפי הקבוצה. אם אני משתייכת לקבוצת הלבנים, אני ממלאת את קבוצת הלבנים וגם את שאר הקבוצות. הבדיקה המתאמית היא בין הציון של השאלון לבין הערכת קבוצת הפנים לבין הצורך בסגירות להערכת קבוצת החוץ. ממצאים – קיימת הערכה שלילית יותר של קבוצת החוץ. ההשערה אוששה. במדגם השני – הוא מוסיף את המשתנה של הדימוי העצמי. כל המטרה של המדגם השני היא לשלול את ההסבר האלטרנטיבי מהמדגם הראשון. המדגם השני כלל גם את שאלון ההערכה העצמית של רוזנברג ומה שנמצא זה קודם כל שחזור של הממצאים של המדגם הראשון – צורך גבוה בסגירות קשור בהערכה חיובית לקבוצת הפנים, לא נמצא קשר מובהק בין הערכה עצמית של המשתתפים לבין הצורך בסגירות. וגם לא נמצא קשר בין הערכה עצמית ובין השיפוט שלהם עם קבוצת הפנים או החוץ. המשתנה של הערכה עצמית לא שיחק תפקיד. כלומר, כל הקשר בין דימוי עצמי חיובי והצורך בהזדהות עם קבוצת הפנים בעצם מבוטל. חשוב לזכור כי מחקר אחד לא פוסל סדרה של מחקרים אחרים. במדגם השלישי – הוא רוצה לבדוק את הקשר בין הצורך בסגירות לבין הערכה עצמית של קבוצת הפנים. נמצא קשר חיובי בין הצורך בסגירות לבין הערכה עצמית של קבוצת הפנים, כל הממצאים עולים בקנה אחד עם ההשערות. במחקרים שנעשו קורלטיביים מתאמיים. לא ניתן להסיק מהם סיבתיות לכן ביצע מחקר נוסף ניסויי: מחקר 2: חילקו את הנבדקים לשני צוותים, בכל צוות שני אנשים. נתנה משימה תחרותית, הם מתבקשים לקרוא קטע ועליהם לענות במהירות על שאלות המתייחסות לקטע, מעבר למשימה התחרותית, הנסיין נותן להם פרטים לא רלוונטיים למשימה, אבל אחד הפרטים שהם כן רלוונטיים הם אסטרטגיות לשליפה מהזיכרון שהאנשים האלו ציינו. השאלה הראשונה – עד כמה אתה מחבב את מי שאתך בצוות. בסולם של 1-7. השאלה השנייה – עד כמה כל אחד מהם דומה לך. בסולם של 1-7. בתנאי שבו הופעל לחץ של זמן על המשתתפים, גם ההזדהות עם החבר מקבוצת הפנים גברה באופן משמעותי וההזדהות עם מי שהוא חבר בקבוצת החוץ, פחתה. משתתפים שהיה להם צורך גבוה בסגירות נטו להעדיף את אסטרטגיות הזכירה שצוינו על ידי חברם לצוות, בהשוואה לאסטרטגיות שצוינו על ידי קבוצת החוץ. אפשר להסיק על קשר סיבתי בין הצורך בסגירות לבין העדפת קבוצת הפנים. לחץ הזמן ששימש כמניפולציה של הצורך בסגירות עלול היה להגביל את היכולת הקוגניטיבית של המשתתפים. אם אני בלחץ של זמן ואני לא יכול לשפוט כל דבר לגופו, לכן אשתמש במה שיותר בולט מבחינה קוגניטיבית הם אלו שנציין או נעדיף. כדי לבטל את ההסבר האלטרנטיבי הזה, הוא חזר שוב לשאלון. הוא שחזר את ממצאי המחקר הקודם, ומצא כי צורך גבוה בסגירות גורם לאנשים לאמץ את העמדות שמיוחסות לחברי קבוצת הפנים אבל הם לא נטו לאמץ את העמדות שיוחסו לחברי קבוצת החוץ. התרומה הכי גדולה לגוף הידע בתחום, היא שהעדפה של קבוצת פנים זה לא רק משהו מוטיבציוני אלא יש לאדם גם צרכים אפיסטמיים, צרכים הקשורים לצורך לדעת, הצורך להיות וודאי וההזדהות עם הקבוצה יכולה לספק לו את הצרכים הללו באותה מידה שהיא מספקת לו האדרה עצמית. ההשתייכות שלנו לקבוצת פנים מפשטת לנו את העולם. מי אנחנו ומי הם, איזה עמדות נאמץ ואיזה עמדות לא נשקול כלל. במיוחד לאנשים שיש להם צורך בסגירות קוגניטיבית. קבוצות מיעוט החיות בתוך קבוצת רוב, מצד אחד הן רוצות להיטמע בקבוצת הרוב אך מצד שני הם קשורים בעבותות לקבוצת האם שלהם, לקבוצה האתנית שלהם. ההזדהות עם הקבוצה הגדולה יותר היא בעייתית. קבוצות לאום הם קבוצות שלאנשים שם יש היסטוריה משותפת ומספקת את הצורך בוודאות על סדרי העולם. אלה סוג הקבוצות היכולות לספק את הצרכים שגורלנסקי מדבר עליהם. ישנן קבוצות שהחברות בהן לא מספקת את הצרכים הללו. לדוגמא קבוצת מצפן שפעלה בארץ בשנות השבעים – זו קבוצה שהיא לא מפשטת את העולם החברתי. בקבוצה זו היו חברים גם יהודים וגם פלסטינאים, האנשים בה לא משתייכים לאותה קבוצה. עד עכשיו דיברנו על צורך יחיד, אנו נדבר על שתי תיאוריות יותר מורכבות המדברות על שני צרכים או יותר. מאמר מס' 4: תיאורית הייחודיות האופטימליות:ברויר Brewer. M. (1991). The social self: on being the optimal distinctiveness. Same and different of the same time המאמר מדבר על הצורך בייחודיות והצורך בהיטמעות. הצורך באסימילציה הצורך להרגיש חלק מקולקטיב, להשתלב בתוך קבוצה גדולה ומצד שני יש את הצורך במובחנות. הצורך להיבדל מאנשים אחרים, שני צרכים שהם מנוגדים לכאורה. הצרכים הללו הם לא צרכים חדשים. ברויר מנסה להראות כיצד מגשימים את שני הצרכים הללו בעת ובעונה אחת, למרות ששני הצרכים הללו מנוגדים. איך משיגים את הנקודה האופטימלית שבה שני הצרכים מושגים בו זמנית. היא משתמשת במושג הנקרא Inclusive – כוללנות. קבוצה שהיא כוללנית מספיק היא קבוצה שיכולה לספק את שני הצרכים הללו בעת ובעונה אחת. בקבוצות שהן הטרוגניות במידה והן גם בינוניות בגודל שלהן אלה הן קבוצות שיכולות לספק את שני הצרכים. ברויר פותחת את המאמר שלה בביקורת על הפסיכולוגיה האמריקאית, עד היום כל הפסיכולוגיה האמריקאית הייתה מאוד אגוצנטרית. יש לה אמירה שהיא ביקורתית ולא שגרתית בקרב הפסיכולוגים האמריקאים. עד היום לא התייחסו לשייכות של הקבוצה, איך הקבוצה משפיעה על העצמי. גם כאשר אמצו את התיאוריה של טג'פל וטרנר, אז אמצו את זה בצורה מאוד צרה, בעיקר איך הקבוצה משפיעה על המהויות של היחיד. היא אומרת שיש משמעות מאוד קריטית להשתייכות הקבוצתית של האדם הרבה פעמים מה שגורם לאדם לקום ולהתקומם כנגד סדר חברתי מסוים מה שגורם לאנשים לצאת למחאות, זה לאו דווקא כשהם מרגישים אפליה אישית אלא אפליה כנגד הקבוצה שלהם. Passing – מבחינה פסיכולוגית ניתן לעבור לקבוצה אחרת, אתה מסגל לעצמך את כל המנהגים של הקבוצה. אפקט הסולו – כמה שיותר להקצין את ההבדלים, גם אם זה אומר להיות בודד. אדם שבוחר שלא להיטמע לתוך הקבוצה אלא לשמור על זהות אישית ולקבל על עצמו את ההפסדים הפסיכולוגיים. דה- פרסונליזציה: מדבר על תיאורית הייחודיות האופטימלית, השלב בו האישיות האישית מטשטשת ובמקומה תופסת הזהות החברתית, אני מפסיקה לדבר במונחים של אני ומתחילה לדבר במונחים של אנחנו. לבון מדבר על תהליך של דה אינדיבודיאציה – תהליך הגורם לנו להתנהגויות תוקפניות, התנהגות שהיא נגד הנורמות החברתיות. תהליך הדה אינדיבידואציה יכול לשמש להסבר עבור התנהגות תוקפנית, בו הפרט מסיר מעליו את האחריות האישית ונוטל על עצמו את האחריות הקבוצתית, הוא מרגיש מוגן. בשנות ה-80 אמרו כי לא בהכרח יש קשר בין התנהגות של דה פרסונליזציה להתנהגות תוקפנית. מצב של דה פרסונליזציה זהו מצב שהאדם מקבל על עצמו את הנורמות הקבוצתיות. זה לא אני זה אנחנו. הוא תלוי בנורמות הקבוצה. כל מעגל מציין סוג של זהות חברתית. תמיד נמצא קבוצה אחרת שניתן להשוות אליה. ברויר מנסה לטעון כי מושג העצמי הוא מושג הרבה יותר גמיש ממה שהתייחסו אליו עד היום בפסיכולוגיה. מהי הזהות החברתית שאני עוטה על עצמי ברגע נתון. זהות חברתית זה משהו שנבחר. כל אחד יכול לבחור במספר של זהויות חברתיות. לא כל ההסבר של למה אני שייך לקבוצה מסוימת טמון בזהות הקבוצה. לא כל ההסבר נעוץ במוטיבציה להאדרה עצמית. השאלה למה אנשים משתייכים לקבוצות, נעוץ בצורך בשייכות מצד אחד ובצורך להיות ייחודי. ברויר מנסה להסביר באמצעות התרשים הבא: הנחות היסוד של מודל הייחודיות האופטימלית: 1. הזדהות האדם עם הקבוצה, תהיה חזקה ביותר לגבי אותה קבוצה שתהיה עם רמת כוללנות אופטימלית. 2. הייחודיות של הקבוצה היא תלוית הקשר. 3. נקודת האופטימום לא תלויה בהכרח במעמד הקבוצה ובהערכה החיובית של הקבוצה. בהנחה שכל שאר המאפיינים הם דומים, אז אנשים יעדיפו קבוצה שמעניקה זהות חיובית יותר. 4. לכל אדם חוזקם של שני הצרכים והיחס ביניהם נקבע על ידי נורמות תרבותיות, נקבע על ידי תהליך סוציאליזאציה שהם עוברים. קבוצות מיעוט בדרך משרתות בצורה הטובה ביותר בצורך במובחנות, אבל לרוב סובלים מסטיגמה. מצד אחד יש את הצורך להרגיש האדרה עצמית וגם להרגיש ייחודי. קבוצות רוב נהנות בדרך כלל מסטאטוס, יוקרה, יש להם המון משאבים כלכליים וחברתיים והם יכולים לספק לאדם את הביטחון, את האדרה החברתית. מצד שני זה בא על חשבון ייחודיות. הפיתרון הוא בניית תת קבוצה. הזהות הקולקטיבית בקבוצות תמיכה למשל, מהווה איזשהו מגן מפני איומים על העצמי, איומים על היחיד וזו עוד דוגמא למרכזיות שאנו נותנים לזהות החברתית על פני הזהות האישית. ביקורת על מחקרי מעבדה – בניית קבוצות מלאכותיות חסרות היסטוריה משותפת. ביקורת על מחקרי שדה – במחקרי שדה אין אפשרות לתפעל את המשתנה שאנו צופים בו, בשדה קיימים עוד הרבה מאוד משתנים מעבר לדוגמא ליוקרה. ואין לנו יכולת לשים את האצבע על המשתנה האמיתי. פשוט מסתכלים ורואים האם הממצאים שמצאתי במעבדה עולים בקנה אחד עם הממצאים שמצאתי בשטח. בסוף המאמר ברויר נותנת את הממצאים של מחקר מעבדה ראשון שביצעה שבה לבדוק את התיאוריה שלה: הדבר הראשון שהיא עושה היא לוקחת קבוצה של סטודנטים ועושה להם priming עבור הצורך בייחודיות – על ידי דף עם המידע הבא: במחקר הזה אנחנו לא מתעניינים אותך כאדם ייחודי, ולכן לא נשאל שום שאלה אישית, אתה מייצג את הסטודנט הממוצע וכו'.... כל המידע הזה נועד כדי לעורר דווקא את הצורך להרגיש ייחודיות. לאחר ה- priming היא מחלקת אותם לשתי קבוצות – לקבוצת רוב ולקבוצת מיעוט. היא נותנת להם משימה ואומרת להם – "אתם השתייכתם ל- 20% שעשו כך, 80% התנהגו אחרת. ולכן יש כאן קבוצת רוב וקבוצת מיעוט. אחרי החלוקה לקבוצות, (משתנה בלתי תלוי – סוג הקבוצה אליה משתייכים), ברויר בודקת את המשתנה התלוי – מבקשת מכל אחד מהמשתתפים להעריך את קבוצת הפנים וקבוצת החוץ על פני סולמות של תכונות חברתיות. לפי זה היא בודקת את ההטיה לטובת קבוצת הפנים. ממצאים: הנבדקים בתנאי הניסוי אלה שהיו בקבוצת הרוב, כמעט שלא הפגינו הטיה לטובת קבוצת הפנים, לעומת זאת אלה שהיו בקבוצת המיעוט הפגינו הערכה חיובית יותר כלפי קבוצתם. בעצם זה, שגרמו לנבדקים להרגיש דה פרסונליזציה, להרגיש לא ייחודיים, בעצם הפחיתו את הצורך שלהם להזדהות עם קבוצות גדולות והגדילו את הצורך שלהם להזדהות עם קבוצות שהן ייחודיות. קבוצות שהן מיעוט. שאילתא .
יאורית האפסטימולוגיה הנאיבית epistemic rewards: מטרת המאמר היא לבחון את הקשר בין הצורך בסגירות קוגניטיבית לבין הנטייה להזדהות עם קבוצת הפנים. במאמר הזה רוצים להדגיש את הצרכים האפיסטמיים שהקבוצה מספקת. הכוונה באיזה מידה היא מספקת לאדם את הצורך לדעת, את הצורך בוודאות, תפיסות של נורמות ועמדות. הצורך לא לחיות בעולם מבלבל, עולם כיאוטי. המאמר הוא לא מאמר תיאורטי. המאמר הזה עמוס בהמון ניסויים ומחקרים, הקושי הוא לא קושי תיאורטי. מה שצריך לזכור מהמאמר הזה הוא הממצאים. לא צריך לזכור את כל המאמרים אלא את השורה התחתונה. ההשערות הכלליות של המאמר: 1. מאחר וחברי קבוצת הפנים מהווים עבור האדם איזשהו מקור לסיפוק אי וודאות והפחתה של עמימות, צורך גבוה בסגירות יגרום לאנשים להעריך את חברי קבוצת הפנים בצורה חיובית יותר מאשר את קבוצת החוץ שהם יוערכו בצורה שהיא יותר מזלזלת, יותר פוגעת. א. הצורך להעריך בצורה חיובית את קבוצת הפנים –in-group favoritism. ב. הצורך להעריך בצורה מזלזלת את קבוצת החוץ – out-group derogation. 2. צורך גבוה בסגירות יוביל להזדהות רבה יותר עם קבוצת הפנים והפחתת ההזדהות עם קבוצת החוץ. 3. השפעה על תהליכי שכנוע וגיבוש עמדות. צורך גבוה בסגירות יוביל לקבלה רבה יותר של רעיונות ושל עמדות המוצעות על ידי קבוצת הפנים או מזוהות עם מישהו בתוך הקבוצה. המאמר הזה מתאר סדרה של שלושה מחקרים: המחקר הראשון: מאמר זה לוקח את ההשערות הנ"ל ומטרתו לבדוק אחת מהן. הוא בודק את הצורך בסגירות לבין הבעה של רגש חיובי כלפי הקבוצה שאני משתייך אליה. דימוי עצמי של הקבוצה נקרא collective self esteem. המחקר עושה שימוש בשלושה מדגמים שונים. שני המדגמים הראשונים משמשים לבדוק את השאלה הראשונה שדיברנו עליה, המדגם השלישי משמש לבדוק את הסגירות והדימוי העצמי של הקבוצה. הוא לוקח סטודנטים בארבע קבוצות אתניות שונות – שחורים, לבנים, אסייתיים והיספאניים. הוא מחלק להם שאלון הנקרא – שאלון צורך בסגירות. כל אחד מהמשתתפים ממלא את השאלון הזה, לאחר שהוא ממלא לאיזו קבוצה הוא משתייך, לאחר מכן הוא מתבקש לציין בסולם מ-0 עד 100 ככל שהמספר גבוה יותר כך זה מביע רגש חיובי כלפי הקבוצה. אם אני משתייכת לקבוצת הלבנים, אני ממלאת את קבוצת הלבנים וגם את שאר הקבוצות. הבדיקה המתאמית היא בין הציון של השאלון לבין הערכת קבוצת הפנים לבין הצורך בסגירות להערכת קבוצת החוץ. ממצאים – קיימת הערכה שלילית יותר של קבוצת החוץ. ההשערה אוששה. במדגם השני – הוא מוסיף את המשתנה של הדימוי העצמי. כל המטרה של המדגם השני היא לשלול את ההסבר האלטרנטיבי מהמדגם הראשון. המדגם השני כלל גם את שאלון ההערכה העצמית של רוזנברג ומה שנמצא זה קודם כל שחזור של הממצאים של המדגם הראשון – צורך גבוה בסגירות קשור בהערכה חיובית לקבוצת הפנים, לא נמצא קשר מובהק בין הערכה עצמית של המשתתפים לבין הצורך בסגירות. וגם לא נמצא קשר בין הערכה עצמית ובין השיפוט שלהם עם קבוצת הפנים או החוץ. המשתנה של הערכה עצמית לא שיחק תפקיד. כלומר, כל הקשר בין דימוי עצמי חיובי והצורך בהזדהות עם קבוצת הפנים בעצם מבוטל. חשוב לזכור כי מחקר אחד לא פוסל סדרה של מחקרים אחרים. במדגם השלישי – הוא רוצה לבדוק את הקשר בין הצורך בסגירות לבין הערכה עצמית של קבוצת הפנים. נמצא קשר חיובי בין הצורך בסגירות לבין הערכה עצמית של קבוצת הפנים, כל הממצאים עולים בקנה אחד עם ההשערות. במחקרים שנעשו קורלטיביים מתאמיים. לא ניתן להסיק מהם סיבתיות לכן ביצע מחקר נוסף ניסויי: מחקר 2: חילקו את הנבדקים לשני צוותים, בכל צוות שני אנשים. נתנה משימה תחרותית, הם מתבקשים לקרוא קטע ועליהם לענות במהירות על שאלות המתייחסות לקטע, מעבר למשימה התחרותית, הנסיין נותן להם פרטים לא רלוונטיים למשימה, אבל אחד הפרטים שהם כן רלוונטיים הם אסטרטגיות לשליפה מהזיכרון שהאנשים האלו ציינו. השאלה הראשונה – עד כמה אתה מחבב את מי שאתך בצוות. בסולם של 1-7. השאלה השנייה – עד כמה כל אחד מהם דומה לך. בסולם של 1-7. בתנאי שבו הופעל לחץ של זמן על המשתתפים, גם ההזדהות עם החבר מקבוצת הפנים גברה באופן משמעותי וההזדהות עם מי שהוא חבר בקבוצת החוץ, פחתה. משתתפים שהיה להם צורך גבוה בסגירות נטו להעדיף את אסטרטגיות הזכירה שצוינו על ידי חברם לצוות, בהשוואה לאסטרטגיות שצוינו על ידי קבוצת החוץ. אפשר להסיק על קשר סיבתי בין הצורך בסגירות לבין העדפת קבוצת הפנים. לחץ הזמן ששימש כמניפולציה של הצורך בסגירות עלול היה להגביל את היכולת הקוגניטיבית של המשתתפים. אם אני בלחץ של זמן ואני לא יכול לשפוט כל דבר לגופו, לכן אשתמש במה שיותר בולט מבחינה קוגניטיבית הם אלו שנציין או נעדיף. כדי לבטל את ההסבר האלטרנטיבי הזה, הוא חזר שוב לשאלון. הוא שחזר את ממצאי המחקר הקודם, ומצא כי צורך גבוה בסגירות גורם לאנשים לאמץ את העמדות שמיוחסות לחברי קבוצת הפנים אבל הם לא נטו לאמץ את העמדות שיוחסו לחברי קבוצת החוץ. התרומה הכי גדולה לגוף הידע בתחום, היא שהעדפה של קבוצת פנים זה לא רק משהו מוטיבציוני אלא יש לאדם גם צרכים אפיסטמיים, צרכים הקשורים לצורך לדעת, הצורך להיות וודאי וההזדהות עם הקבוצה יכולה לספק לו את הצרכים הללו באותה מידה שהיא מספקת לו האדרה עצמית. ההשתייכות שלנו לקבוצת פנים מפשטת לנו את העולם. מי אנחנו ומי הם, איזה עמדות נאמץ ואיזה עמדות לא נשקול כלל. במיוחד לאנשים שיש להם צורך בסגירות קוגניטיבית. קבוצות מיעוט החיות בתוך קבוצת רוב, מצד אחד הן רוצות להיטמע בקבוצת הרוב אך מצד שני הם קשורים בעבותות לקבוצת האם שלהם, לקבוצה האתנית שלהם. ההזדהות עם הקבוצה הגדולה יותר היא בעייתית. קבוצות לאום הם קבוצות שלאנשים שם יש היסטוריה משותפת ומספקת את הצורך בוודאות על סדרי העולם. אלה סוג הקבוצות היכולות לספק את הצרכים שגורלנסקי מדבר עליהם. ישנן קבוצות שהחברות בהן לא מספקת את הצרכים הללו. לדוגמא קבוצת מצפן שפעלה בארץ בשנות השבעים – זו קבוצה שהיא לא מפשטת את העולם החברתי. בקבוצה זו היו חברים גם יהודים וגם פלסטינאים, האנשים בה לא משתייכים לאותה קבוצה. עד עכשיו דיברנו על צורך יחיד, אנו נדבר על שתי תיאוריות יותר מורכבות המדברות על שני צרכים או יותר. מאמר מס' 4: תיאורית הייחודיות האופטימליות:ברויר Brewer. M. (1991). The social self: on being the optimal distinctiveness. Same and different of the same time המאמר מדבר על הצורך בייחודיות והצורך בהיטמעות. הצורך באסימילציה הצורך להרגיש חלק מקולקטיב, להשתלב בתוך קבוצה גדולה ומצד שני יש את הצורך במובחנות. הצורך להיבדל מאנשים אחרים, שני צרכים שהם מנוגדים לכאורה. הצרכים הללו הם לא צרכים חדשים. ברויר מנסה להראות כיצד מגשימים את שני הצרכים הללו בעת ובעונה אחת, למרות ששני הצרכים הללו מנוגדים. איך משיגים את הנקודה האופטימלית שבה שני הצרכים מושגים בו זמנית. היא משתמשת במושג הנקרא Inclusive – כוללנות. קבוצה שהיא כוללנית מספיק היא קבוצה שיכולה לספק את שני הצרכים הללו בעת ובעונה אחת. בקבוצות שהן הטרוגניות במידה והן גם בינוניות בגודל שלהן אלה הן קבוצות שיכולות לספק את שני הצרכים. ברויר פותחת את המאמר שלה בביקורת על הפסיכולוגיה האמריקאית, עד היום כל הפסיכולוגיה האמריקאית הייתה מאוד אגוצנטרית. יש לה אמירה שהיא ביקורתית ולא שגרתית בקרב הפסיכולוגים האמריקאים. עד היום לא התייחסו לשייכות של הקבוצה, איך הקבוצה משפיעה על העצמי. גם כאשר אמצו את התיאוריה של טג'פל וטרנר, אז אמצו את זה בצורה מאוד צרה, בעיקר איך הקבוצה משפיעה על המהויות של היחיד. היא אומרת שיש משמעות מאוד קריטית להשתייכות הקבוצתית של האדם הרבה פעמים מה שגורם לאדם לקום ולהתקומם כנגד סדר חברתי מסוים מה שגורם לאנשים לצאת למחאות, זה לאו דווקא כשהם מרגישים אפליה אישית אלא אפליה כנגד הקבוצה שלהם. Passing – מבחינה פסיכולוגית ניתן לעבור לקבוצה אחרת, אתה מסגל לעצמך את כל המנהגים של הקבוצה. אפקט הסולו – כמה שיותר להקצין את ההבדלים, גם אם זה אומר להיות בודד. אדם שבוחר שלא להיטמע לתוך הקבוצה אלא לשמור על זהות אישית ולקבל על עצמו את ההפסדים הפסיכולוגיים. דה- פרסונליזציה: מדבר על תיאורית הייחודיות האופטימלית, השלב בו האישיות האישית מטשטשת ובמקומה תופסת הזהות החברתית, אני מפסיקה לדבר במונחים של אני ומתחילה לדבר במונחים של אנחנו. לבון מדבר על תהליך של דה אינדיבודיאציה – תהליך הגורם לנו להתנהגויות תוקפניות, התנהגות שהיא נגד הנורמות החברתיות. תהליך הדה אינדיבידואציה יכול לשמש להסבר עבור התנהגות תוקפנית, בו הפרט מסיר מעליו את האחריות האישית ונוטל על עצמו את האחריות הקבוצתית, הוא מרגיש מוגן. בשנות ה-80 אמרו כי לא בהכרח יש קשר בין התנהגות של דה פרסונליזציה להתנהגות תוקפנית. מצב של דה פרסונליזציה זהו מצב שהאדם מקבל על עצמו את הנורמות הקבוצתיות. זה לא אני זה אנחנו. הוא תלוי בנורמות הקבוצה. כל מעגל מציין סוג של זהות חברתית. תמיד נמצא קבוצה אחרת שניתן להשוות אליה. ברויר מנסה לטעון כי מושג העצמי הוא מושג הרבה יותר גמיש ממה שהתייחסו אליו עד היום בפסיכולוגיה. מהי הזהות החברתית שאני עוטה על עצמי ברגע נתון. זהות חברתית זה משהו שנבחר. כל אחד יכול לבחור במספר של זהויות חברתיות. לא כל ההסבר של למה אני שייך לקבוצה מסוימת טמון בזהות הקבוצה. לא כל ההסבר נעוץ במוטיבציה להאדרה עצמית. השאלה למה אנשים משתייכים לקבוצות, נעוץ בצורך בשייכות מצד אחד ובצורך להיות ייחודי. ברויר מנסה להסביר באמצעות התרשים הבא: הנחות היסוד של מודל הייחודיות האופטימלית: 1. הזדהות האדם עם הקבוצה, תהיה חזקה ביותר לגבי אותה קבוצה שתהיה עם רמת כוללנות אופטימלית. 2. הייחודיות של הקבוצה היא תלוית הקשר. 3. נקודת האופטימום לא תלויה בהכרח במעמד הקבוצה ובהערכה החיובית של הקבוצה. בהנחה שכל שאר המאפיינים הם דומים, אז אנשים יעדיפו קבוצה שמעניקה זהות חיובית יותר. 4. לכל אדם חוזקם של שני הצרכים והיחס ביניהם נקבע על ידי נורמות תרבותיות, נקבע על ידי תהליך סוציאליזאציה שהם עוברים. קבוצות מיעוט בדרך משרתות בצורה הטובה ביותר בצורך במובחנות, אבל לרוב סובלים מסטיגמה. מצד אחד יש את הצורך להרגיש האדרה עצמית וגם להרגיש ייחודי. קבוצות רוב נהנות בדרך כלל מסטאטוס, יוקרה, יש להם המון משאבים כלכליים וחברתיים והם יכולים לספק לאדם את הביטחון, את האדרה החברתית. מצד שני זה בא על חשבון ייחודיות. הפיתרון הוא בניית תת קבוצה. הזהות הקולקטיבית בקבוצות תמיכה למשל, מהווה איזשהו מגן מפני איומים על העצמי, איומים על היחיד וזו עוד דוגמא למרכזיות שאנו נותנים לזהות החברתית על פני הזהות האישית. ביקורת על מחקרי מעבדה – בניית קבוצות מלאכותיות חסרות היסטוריה משותפת. ביקורת על מחקרי שדה – במחקרי שדה אין אפשרות לתפעל את המשתנה שאנו צופים בו, בשדה קיימים עוד הרבה מאוד משתנים מעבר לדוגמא ליוקרה. ואין לנו יכולת לשים את האצבע על המשתנה האמיתי. פשוט מסתכלים ורואים האם הממצאים שמצאתי במעבדה עולים בקנה אחד עם הממצאים שמצאתי בשטח. בסוף המאמר ברויר נותנת את הממצאים של מחקר מעבדה ראשון שביצעה שבה לבדוק את התיאוריה שלה: הדבר הראשון שהיא עושה היא לוקחת קבוצה של סטודנטים ועושה להם priming עבור הצורך בייחודיות – על ידי דף עם המידע הבא: במחקר הזה אנחנו לא מתעניינים אותך כאדם ייחודי, ולכן לא נשאל שום שאלה אישית, אתה מייצג את הסטודנט הממוצע וכו'.... כל המידע הזה נועד כדי לעורר דווקא את הצורך להרגיש ייחודיות. לאחר ה- priming היא מחלקת אותם לשתי קבוצות – לקבוצת רוב ולקבוצת מיעוט. היא נותנת להם משימה ואומרת להם – "אתם השתייכתם ל- 20% שעשו כך, 80% התנהגו אחרת. ולכן יש כאן קבוצת רוב וקבוצת מיעוט. אחרי החלוקה לקבוצות, (משתנה בלתי תלוי – סוג הקבוצה אליה משתייכים), ברויר בודקת את המשתנה התלוי – מבקשת מכל אחד מהמשתתפים להעריך את קבוצת הפנים וקבוצת החוץ על פני סולמות של תכונות חברתיות. לפי זה היא בודקת את ההטיה לטובת קבוצת הפנים. ממצאים: הנבדקים בתנאי הניסוי אלה שהיו בקבוצת הרוב, כמעט שלא הפגינו הטיה לטובת קבוצת הפנים, לעומת זאת אלה שהיו בקבוצת המיעוט הפגינו הערכה חיובית יותר כלפי קבוצתם. בעצם זה, שגרמו לנבדקים להרגיש דה פרסונליזציה, להרגיש לא ייחודיים, בעצם הפחיתו את הצורך שלהם להזדהות עם קבוצות גדולות והגדילו את הצורך שלהם להזדהות עם קבוצות שהן ייחודיות. קבוצות שהן מיעוט. שאילתא .
