פסיכולוגיה בין המינים יחידה 5 - סיכומים האוניברסיטה הפתוחה

לחצו כאן עבור פסיכולוגיה בין המינים - סיכום יחידה 5 .
פסיכולוגיה של המינים יחידה 5- התפתחות הזהות המינית: התפתחות פסיכולוגית-מינית לפי פרויד: המודל הגנטי: חמישה שלבים בהתפתחות: אוראלי, אנאלי, פאלי, חביון וגניטאלי. הוא הניח כי ההבדלים בין המינים מקורם בדרכים הנבדלות של המינים לפתור את תסביך אדיפוס. בתחילה שני המינים כרוכים אחרי האם כי היא מספקת את צרכיהם ודוחים את האב כי הוא מתחרה עמם על תשומת ליבה. תחושות אלו נותרות אצל הבן, ואצל הבת הן משתנות. בתחילה לכל פרט יש פוטנציאל לדו-מיניות. בני שני המינים נמשכים לבני מינם ולבני המין השני. פוטנציאל זה מקשה על פיתרון התסביך בהיותו כרוך במאווים מיניים כלפי ההורה בן אותו המין. אצל הבנים: הכמיהה לאם והדחייה לאב, יוצרים קונפליקטים. הוא מדמיין שהאב יפגע בו. החששות מתרכזים סביב איבר המין, שהוא מוקד ההנאה בשלב הזה (השלב הפאלי). החרדה מסירוס, להפוך לנקבה כמו גם המחשבה על קשר אפשרי בין העדר פין של האם למעמדה הנחות מובילים אותו לפתרון. הוא מדחיק את כמהותו המינית לאם ואת העוינות לאב, ומזדהה איתו- הזדהות עם תוקפן. כך הוא מסב את התחושות המסוכנות שחש כלפי האם לרוך וחום בלתי מסוכנים ומפנים את איסוריו של האב לתוך אישיותו. כך נוצא האני העליון- המצפון והסמכות המוסרית. אצל בנות: כמו הבנים הן כרוכות אחרי אמן ודוחות את אביהן ה"מתחרה". כמו הבנים בשלב הפאלי, מגלות את הדגדגן ובשל העינוג שמעניק להן הוא נתפס כמו פין. נוכחותן ב"נחיתות" האיבר שלהן, היא טראומטית. הבת מייחסת לאם אחריות למצבה ולפיכך פוחתים מאווייה לאם הלקוי אף היא. קנאת הפין היא המשאלה להתחדשות איבר המין בעתיד. והיא תחושה המקבילה לחרדת הסירוס. הבת מדמיינת לעצמה כי איבדה איבר בעל ערך והבן פוחד לאבדו. בנות מקבלות את סירוסן כעובדה. שנית הבת מעתיקה את אהבתה לאב משום שבבעלותו האיבר הנחשק, כלומר תסביך הסירוס מעביר אותה לשלב האדיפאלי ולתסביך אדיפוס באמצעות החלשות המאווים כלפי האם והפנייתם לאב. אהבתה של הבת לאב או לגברים אחרים, כרוכה ברגשות מעורבים בקנאה. בניגוד לתסביך אדיפוס המודחק אצל הבן או משתנה באמצעות חרדת הסירוס, אין הבת נוטה לנטוש את המשאלה לפין. שרידי התסביך מתבטאים ביחסיה התלותיים עם שני ההורים. התפתחות התסביך מותיר את בני שני המינים נבדלים זה מזה. זהות המינית אצל הבנות מתפתחת באופן משני על יסוד של אכזבה וקנאה. היווצרותו של האני העליון שלהן לקויה והיא חסרת כוח ועצמאות. התפתחות הזהות המינית הנשית והאישית מושפעת מחסרונו של הפין ומהכרתה של האישה בחסרון זה. מאפייניה של הזהות המינית ע"פ פרויד הם קנאה וצרות עין, שהן תולדה של קנאת הפין. נשים מאופיינות בפסיביות ובמזוכיזם, שהם הפכים של אקטיביות ותוקפנות המאפיינות את המיניות הזכרית שהילדה נאלצה לוותר עליה כשנוכחה בנחיתותה המינית. האישה מנסה לפצות את עצמה בגנדרנות. היא תלותית כיוון שהיא זקוקה לגילויי חיבה. הביישנות באה להסתיר את ה"פגם הגניטאלי". האישה היא בעלת רגשי נחיתות, גנדרנית, ביישנית, קנאית, צרת עין, פסיבית ומזוכיסטית, חסרת חוש צדק ועניין חברתי. גישות פסיכואנליטיות אחרי פרויד: קארן הורני- הגישה הבין-אישית-חברתית: דחתה את הדגש על יצר המין ששם פרויד. הדגישה את הקשרים החברתיים ואת השפעתם על התפתחות האישית. ייחסה חשיבות לחלק המודע של האדם, שלא כמו פרויד שהדגיש את הלא מודע. ראתה באדם יצור חברתי שאפשר להבינו רק במסגרת יחסיו עם בני-אדם אחרים המשמעותיים לו. גישתה נבדלה מגישתו של פרויד בהכחשת מרכזיותם של ההבדלים הביולוגיים בין המינים בעיצוב ההבדלים הפסיכולוגיים, בהדגשת השפעות הגורמים החברתיים-תרבותיים בעיצוב התפתחות אישיותן של נשים, בהדגשת קיומה של פסיכולוגיית נשים עצמאית שאינה נובעת מהשוואות לאפיוני הגבר ולמעמדו. לטענתה, מבחינה ביולוגית לנשים יש עליונות על גברים, וסביר שהתפתחות הבנים מושפעת מהיווכחותם בעליונותן של הנשים. לא זו בלבד שסביר להניח שהבנים עצמם יאמינו כי לבנות יש פין כמו להם, סביר גם שהם בעצמם יחששו מקנאת הבנות מסירוס ומפעולות "נקם". קנאת הפין מתעוררת אצל הבנות כיוון שהסקרנות המינית שלהן אינה מסופקת כמו אצל הבנים בשל אופן ההשתנה ומשום שלא מתירים להן לאונן במידה שווה לזו של הבנים. כלומר מקור קנאת הפין הוא בהגבלת סיפוק מאווים יצריים שהם חזקים בתקופה הפרה-אדיפאלית. לצד קנאת הפין קיימת "קנאת הרחם" . נטיית הגברים להפחית מערכן של נשים ולהפגין כלפיהן בוז, מקורה בקנאה לא מודעת ביתרונן (יכולת להרות, ללדת, להיניק) ולאו דווקא בחסרונן. עצמת רצונם של הגברים להצליח במובן התרבותי-חברתי-חומרני ולכבוש נשים, היא דווקא פיצוי יתר או תגובת היפוך לרגש נחיתות לא מודע זה. הורני טענה כי המיניות הנשית היא חוויה ראשונית המופיעה בגיל צעיר בצורת המודעות לאנטומיה הייחודית, ולאו דווקא בתחושת לקות. ואם ילדות מודעות מלכתחילה לנשיותן, אין הן זקוקות להדחקת מיניות זכרית ע"מ לרכוש מיניות נשית כפי שגרס פרויד. הקשר האדיפאלי של הבת לאב, מקורו דווקא באותן תחושות נשיות ייחודיות. אם קיימת אצל הבת קנאת פין, שמקורה בהעדפת איבר מין הגלוי לעין, הרי שלרוב רגש זה אינו מרכזי ואינו מהווה בסיס להתפתחות הנשית. היא סברה כי ההתפתחות הפסיכו' המינית של האישה סובבת סביב האנטומיה הנשית שלה ולא סביב זו של הזכר. גורמים חברתיים ותרבותיים )ולא יצרים ומורשת ביולוגית), משפיעים על התפתחותה ומעצימים את ההבדלים בין המינים, ותורמים לאופן התפתחותם הלקוי של יחסי המינים ומבססים את מעמדן הנחות של הנשים בחברתנו. ההתפתחות הפסיכו' של האישה מבוססת על העדר ביטחון והדגשת הצורך ביחסי אהבה. היא מנתחת כיצד משתנים חברתיים (מהם נגזרים תפקידי המין), מעודדים את תלותן של הנשים בגברים (אהבה, טיפול, כלכלה, הגנה...). תוצריה של תלות זו הם ניסיונות הנשים להשביע את רצון הגברים, לטפח תרבות יופי ולהחשיב באורח מוגזם את ערכה של האהבה. דגשים אלו מחזקים את האידיאולוגיה בחברה כי נשים מקבלות משמעות באמצעות הזולת, הבעל, ילדים ומשפחה. היא מדגישה כי אישיותם של גברים ונשים מתפתחת בהתאם למגבלות שמציבה החברה. טווח פעילותיהם על-פיו מבססים את ביטחונם ומפחיתים את חרדותיהם, נקבע ע"י מה שנתפס בחברה כהולם כל אחד מהמינים. קלרה תומפסון: התמקדה באספקט החברתי-תרבותי של מעמדן הנחות של הנשים. הדגישה את פעילות הגומלין בין גורמים חברתיים לביולוגיים בעיצוב התפתחות האישיות של האישה. טענה כי גם אם לא ניתן להתעלם מגורמים ביולוגיים , אפיוני האדם הם תוצר של התרבות שבה התחנך יותר מעצם מינו. הקושי הפסיכו' של האדם הוא תוצר של השינויים החברתיים והתרבותיים המהירים ושל מאפייני הסביבה החברתית שלו שלא מאפשרת לצרכיו הביולוגיים לקבל ביטוי מלא. הפין לדעתה מבטא את תחושת הנחיתות של הנשים ואת דחפיהם האלימים של הגברים. אילו הייתה החברה פטריאכלית והנשים היו דומיננטיות, אפשר שדווקא השדיים היו הופכים לסמל הכוח החברתי. היא סברה כי אחד הקונפליקטים הרציניים ביותר של האישה, הוא הולדת ילדים. החברה מחנכת נשים להאמין כי הגשמה מינית נאותה, והולדת ילדים אינה מתיישבת עם התפתחות וביטוי עצמי יצירתי. על אף שהולדה היא פונקציה ביולוגית בעלת ערך עליון האמורה להביא סיפוק עצמי, הפכו אותה הגברים, כמו פרויד, והתייחסו אליה כאל "פיצוי" ומנחמה שבעבורם ראויה האישה לתנחומים. עוד טענה, כי לא זו בלבד שלאישה אין דמויות להזדהות עמן וחסרים מודלים להגשמה עצמית, אלא גם עצמאותן היא מטרה לגינוי הסביבה. בעיה נוספת, היא הנטייה של החברה לטפח בנשים חוסר ביטחון בכל הנוגע לגופן ומיניותן, ויש לכך קשר להעדר ביטחון ליטול יוזמה אישית. עכבות מיניות מקורן בגורמים חברתיים ולא בנחיתות ביולוגית. מקור קשייהן, נעוץ בעמדות ובאמונות חברתיות הרואות באישה יצור נחות מבחינה ביולוגית ומי שסיפוקה מיחסי מין הוא משני בחשיבותו. לטענתה כל ניסיון להביא לשינוי בדפוס חברתי, נתקל בקונפליקטים בקרב המעורבים בעניין. מי שהיתרון בידו, לא מעוניין להפסידו ואינו מצפה להפיק שינוי. הפסיכולוגיה האנליטית – קרל יונג: ע"פ יונג התפתחותו של הפרט היא התפתחות יצירתית שהתנסויות העבר, תנאים עכשווים ומטרות העתיד חוברים בה יחד ומשפעים עליה ומכוונים אותה (בניגוד לפרויד שתיאר את ההתפתחות מינקות עד מוות כחזרות בלתי פוסקות על מוטיבים אינסטינקטיביים), יונג הדגיש את יסודות האישיות הארכאיים הפרימיטיביים של הפרט שהם תוצר של התנסות אבותיו (פרויד הדגיש את הבסיס הינקותי של האישיות), הוא סבר כי אישיותם של בני-אדם יכולה להשתנות במהלך השנים ולהתעצב בזכות מטרות, משאלות, ציפיות ושאיפות המתגבשות במהלכן. הוא הציע מושגים חדשים להסבר ההבדלים בין המינים. יונג ראה בליבידו (שפרויד ראה בה אנרגיה מינית) את אנרגיית החיים, בה לא רק יצרים אלא גם שאיפות, שהעליונה בהם היא השאיפה לשלמות. לא מודע קולקטיבי: מאגר החוויות המשתמרות מדור לדור. כעדות לקיומו של הלא מודע הקולקטיבי, הצביע יונג על הארכיטיפים, שהם דימויים לא-מודעים של טיפוסי בני-אדם שונים שיש לפרט ואשר כלפיהם יש לו תגובות רגשיות. הם מופיעים בחלומותיו ובדמיונותיו של כל אדם במשולב עם התנסויותיו הממשיות ומשפיעים על התפתחותו. מצד אחד יש להם ערך של הישרדות וקיום כיוון שהם מאפשרים להבין את הזולת, מצד שני הם עלולים להוליך את האדם שולל שכן בני-אדם עלולים להסתמך רק עליהם בהערכת הזולת ולא להביא בחשבון מידע ממשי שהוא "משדר" אליהם. שילובם של אספקטים נשיים וגבריים באישיות המודעת של הפרט מביא ליצירתו של פרט הרמוני מושלם. הוא טען כי הנפש היא אנדרוגינית כלומר בנויה ממרכיבים גבריים ונשיים כאחד. בכל גבר ובכל אישה, מובנה מע' שבשלמותה כוללת את העושר, הטבע, היכולת והחוזק של המע' הגברית והנשית. אנימה: החלק המייצג את העיקרון הנשי באישיותו של כל גבר. אנימוס: החלק המייצג את העיקרון הגברי בכל אישה. אלו הם ארכיטיפים בתת-מודע הקולקטיבי, וגילויים בקרב אנשים שונים דומה. האנימה מייצגת את העיקרון הנשי המדגיש את התפתחותם של יחסים בין-אישיים, את היכולת ליצור קשרים ולאהוב. היא מיוצגת ע"י ארוס, אל האהבה. האנימוס, מייצג עיקרון גברי המדגיש את היכולת לשלוט באנשים ובמצבים ואת הנטייה לכיוון מחשבה אנליטי מופשט. הוא מיוצג ע"י לוגוס המחשבה האלוהית. שני עקרונות אלו נמצאים בכל אדם. אצל הגברים הארוס, היכולת ליצור יחסים אינטימיים מפותח פחות מהלוגוס, אצל הנשים, ארוס מבטא את טבען האמיתי והלוגוס, לעיתים מקרי ומצער בהתבטאותו. ע"מ שהאישיות תגיע לכלל התפתחות שלמה, חייבים האנימה והאנימוס להתפתח כאחד. "נשיות" ו"גבריות", הן תכונות מופנמות המשותפות לשני המינים, ולא שייכות למין אחד. כשגבר מפתח את נשיותו המופנמת הוא משלים גת גבריותו, החוזק הגברי שלו נתמך ומאוזן ע"י יכולתו ליצור קשרים ולבטא את רגשותיו. כשגבר מתאהב הוא רואה באהובתו את הדימוי המופנם של האנימוס שלו.הוא ראה סכנה בתוספת העיקרון הגברי לאישיותן של הנשים. כשהן מפתחות את הצד הגברי באישיותן, הן מתמרדות כנגד הטבע. הפסיכולוגיה של ה"אני" – אריק אריקסון: נבדל מפרויד בהדגשת השפעתם של גורמים חברתיים ותרבותיים המצויים בפעילות גומלין מתמשכת עם גורמים ביולוגיים. הוא מנה 8 שלבים של התפתחות פסיכולוגית-חברתית מינקות עד זקנה. תיאוריה זו הסבירה את דפוסיה השונים של פעילות הגומלין בין גורמים סביבתיים לבין גורמים פנימיים של הפרט ואת תוצאותיה וביטוייה האפשריים בהתפתחות. התפתחות הנשיות לא נתפסה בעיניו שלילית או טראומטית. הוא הדגיש את הפוטנציאל החיובי הבריא בנשים וראה באימהות את הבסיס להתהוות זהותן העצמית. לדעתו השפעת חסרון הפין, עלולה להפריע רק אצל בנות המאופיינות בהפרעות רגשיות. באופן נורמאלי בנות מתפתחות על הבסיס הקיים בהן המרחב הפנימי-הגופני. אישיות הפרט נבנית בתהליך מתמשך שמטרתו היא היווצרות "אני" מגובש ויציב, שהוא אותו חלק באישיות הבא במגע עם המציאות ושוקל את דרישותיה. הקשר הזה, משתנה ומביא לשינוי מתמיד המהלך החיים. שלבי ההתפתחות מונחים ע,י עיקרון לפיו, התפתחות היא יצירה הדרגתית של חלקים, המתרחשת ע"פ "תכנית" צמיחה כוללנית. כל אחד מהשלבים מאופיין בקונפליקט פסיכולוגי חברתי ייחודי שיש להתמודד עימו. פתרון כל קונפליקט מותיר באישיותו של הפרט עקבות משמעותיים, מפתח בו התייחסות חדשה כלפי עצמו וכלפי סביבתו ותורם לעיצוב אישיותו. איזון בין מרכיבי הקונפליקט מוביל לפתרון מוצלח של כל משבר ומבטיח התקדמות אישית מרבית. השלבים השונים אינם תלויים זה בזה, אך תוצאות ההתנסות מצטברות ומאפשרות המשך התקדמות מוצלחת. כל שלב תורם איכות כלשהי לאישיות הפרט. השלבים מייצגים את הקונפליקט הפסיכו' הפנימי הכרוך בהם. לטענתו, גם הנשים וגם הגברים, מתמודדים עם משברים וקונפליקטים נפשיים ופותרים אותם בדרך דומה. פתרון לא מוצלח, הרסני לשני המינים. הוא ראה בנשים ככוח מוסרי-חברתי שביכולתו להדוף את מה שנתפס בעיניו כדגש יתר על עמדות וערכים גבריים בחברה. הוא ייחס חשיבות להבדלים האנטומיים בין המינים וסבר שיש להם השפעה אך הוא התמקד בייחודיותה של האנטומיה הנשית. באופן נורמאלי בנות מתפתחות דווקא על יסוד מה שיש בהן: הרחם והמרחב הפנימי. תגובות הגברים לנשים נובעות מקנאת הרחם. במרחב הפנימי-גופני שלהן, יש פוטנציאל יצרני ויצירתי מאין כמוהו. מרחב זה משפיע על תפיסתן העצמית של הנשים, על ביטחונן ועל התפתחותן הפסיכו', על תחושת היצירתיות החיונית. הוא גם במרחב הפנימי התת-מודע שלהן המייצג את הנרתיק והרחם. פוטנציאל הנשים לאמהות, הוא מוקד זהותן העצמית. גברים ונשים נבדלים בזהותם העצמית: נשים מאופיינות ביתר תלות וגברים בעצמאות. זהות עצמית זו מתפתחת באופן שונה: זהותו העצמית של הגבר קודמת להתפתחות יכולתו לקשור קשרים אינטימיים ואילו אצל האישה הם מתפתחים יחד. ההבדלים האלו משקפים הבדלים בצרכים: באמצעות התפתחות אישיותה החברתית של הנערה, היא מושכת גבר ובאמצעותו היא רוכשת סטאטוס חברתי כלילי. אצל הנער העצמאות האישית וההזדהות עם עולם הערכים של חב' המבוגרים מרכזית בה, משרתת את חתירתו לסטאטוס חברתי כלכלי. גברים נוטים כלפי המרחב החיצוני ומתמקדים בו בפעילותיהם (גילוי, כיבוש, הישג), ואילו בנות נוטות כלפי המרחב הפנימי ומתמקדות בו (חום, שלווה, שקט, יחסים בין-אישיים קרובים). תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות: הגישה הפאלוצנטרית: מזדהה עם מרבית רעיונותיו של פרויד ורואה את מקור הזהות המינית של גברים ונשים במודעות לעליונות הגבר ולנחיתות האישה. הגישה הגיאוצנטרית: האוריינטציה המקורית של גברים ונשים היא נשית בעיקרה ומקורה בהזדהות ראשונית עם האם. תיאוריית יחסי האובייקט- מלאני קליין: הניחה כי עולמו הפנימי של הילד אינו עשוי מדחפים ומצרכים החייבים להיות מרוסנים ע"י ההורים והחברה, אלא מאובייקטים מופנמים, שהם ייצוגים פנימיים של אנשים ודברים שסוננו דרך המודעות וההתנסות הייחודית של הילד. אובייקטים הם דימויים מופנמים שאנו נושאים בתוכנו –הפנמות של אנשים ודברים שלמדנו להכירם ולהזדהות עימם. התיאוריה מאפשרת לנו להבין את יחסי הגומלין בין הפרט לחברה המתרחשים באמצעות הפנמה של אובייקטים. (עד שהתינוק לא יפתח את הדימוי הפנימי של האם, לא יוכל לפתח את הביטחון בשובה). ננסי צ'ודורואו: ההבדלים הביולוגיים בין המינים, כמו גם הממצאים האנתרופולוגיים והפסיכו'-חברתיים בדבר דפוסי תרבות נבדלים של בנים ובנות, אינם יכולים לשמש בסיס מושלם ומספק להסבר ההבדלים הקיימים בחברתנו בין המינים. היא קיבלה את הגישה הפסיכואנליטית לפיה האישיות מעוצבת מינקות בעקבות התנסויות שאינן מנותבות במודע ע"י ההורים. מהות התנסויות אלו ואיכותן מופנמות, מאורגנות, הופכות לחלק קבוע באישיות ומכתיבות את ההתנהגויות בעתיד. ההבדלים באישיותם של גברים ונשים נובעים בעיקר מהבדלים בהתנסויות מוקדמות ביחסי תלות עם ההורים. התנהגויות נבדלות של ההורים כלפי בנים ובנות בילדות מקבלות ביטוי ישיר באישיות הבוגרת. בעוד המרכיבים החשובים בהגדרת הזהות הגברית המקבלים עידוד מההורים הם טיפוח העצמיות והעצמאות, אישיותן של בנות ודפוסי יחסיהן עם הזולת מוגדרים באמצעות הזולת. נשים נתפסות כאחראיות לגידול הילדים, וארגון לא סימטרי זה בהורות הוא המקור להתנסויות הנבדלות. התפתחות פרה-אדיפאלית: עד גיל 3, תלות במטפל. לרוב האם. מאופיין בהזדהות עם האם, חוסר יכולת להפריד בינה לבינם, דפוס התייחסות אורלי לסביבה, תלות במאכיל אותם, תלות והתנתקות הם מוקד הקשר עם הפרט. האם מתנסה בהזדהות כפולה: עם אמה באמצעות הזדהותה עם ילדה. דרך האימהות היא משחזרת זיכרונות מוקדמים, וכך מידת הזדהותה עם הבת גבוהה מזו עם הבן. היא רואה בבת שלוחה של עצמה, נותנת לה פחות עצמאות. בנים מקבלים עידוד להתפתחות ייחודית ושונה והיתר להתנהגות שונה ונפרדת. השלב האדיפאלי: בו הזהות המינית מאיצה התפתחותה. מתחילה ההבחנה הקיצונית בין המינים שמקורה בתהליכים פסיכו' נבדלים. התפתחות הזהות המינית הגברית: האב והגברים תופסים מקום מרכזי בעולם יחסי האובייקט של הילד, במקום ההזדהות המוקדמת עם האם. הזדהות בעמדה: גברים מרוחקים מהילד ולא נותר לו אלא להזדהות עם דמיונותיו, דימוייו ותפיסותיו באשר לתפקיד הגברי. ההזדהות מבוססת על עמדות כלפי התפקיד הגברי ולא על התנסויות ישירות עם האב. בשל אי-זמינות התפקיד הגברי, נוטה הילד להגדיר תפקיד זה במונחים של שלילת המוכר לו "התפקיד הנשי": היבט פנימי: הבן דוחה את האם, מכחיש את התלות בה ואת ההזדהות עמה. היבט חיצוני: מפחית מערכם של כל הדברים ה"נשיים". התפתחות הזהות המינית הנשית: מרכיבי הזהות והתפקיד הנשיים זמינים וניתן לצפות באם ובנשים אחרות ולחוות יחסים ממשיים איתה. התפתחות הבת רציפה ומושפעת מקשרים ראשוניים ומתמשכים ומקורה בהזדהות ובמשיכה פרה-אדיפאלית לאם. ההתפתחות נובעת ישירות מטיב היחסים עם האם. חוסר הרציפות היחיד בהתפתחות הזהות הנשית מקורו בעובדה שעליה להעביר את מושא המין הראשוני שלה מן האם ונשים אחרות אל האב וגברים אחרים. היחסים עם בנות אחרות גם לאחר שלב זה משקפים את השימור של יחס לאם שהופנם בתקופה הפרה-אדיפאלית. דורותי דינרסטיין: כמו צ'ודורואו, גרסה כי לאימהות השפעה מכרעת על אפיוניהם של שני המינים. וכי האימהות תורמת לשימור הסטאטוס-קוו בחברה באשר לחלוקת התפקידים המיניים ולמעמדן הנחות של הנשים. היא הסיקה כי ההבדלים בין המינים, נגרמים ע"י התנסויות נבדלות שלבנים ובנות במשפחה הגרעינית בינקות ובילדות. החוויה הראשונה והחזקה שהם חווים היא האם. בחברה שלנו יש לה אחריות בלעדית כמעט על גידול הילדים. לדומיננטיות שלה השפעות על הבדלים אלו. לשני המינים יש רצון לשחזר את החוויה הראשונית הזו גם במסגרת יחסיהם האינטימיים. אצל הגברים רצון זה מוביל לחיפוש קרבה ואינטימיות במסגרת יחסי מין ומוליד העזה מינית גדולה מזו של האישה. אצל נשים שחזור הקשר עם האם אינו מותנה בקשר מיני. מין מזוהה אצלן עם קרבה רגשית ויש להן פחות עניין במין מנותק מרגש. עניין זה נתמך גם באחריותן לגידול ילדים הכרוכה בקשרים רגשיים. הדומים להתנסויות עם האם ומשחזרים אותן. הפחתה מערכן של האמהות ונשים היא תגובה הגנתית של בנים ובנות כנגד עוצמתה. הבנים חייבים לדחות את הצד הנשי בהם ע"מ לפתח זהות עצמית גברית. פחד מהאם ותלות בה האופייניים ליחסי אמהות-ילדים בגיל צעיר, מובילים בנים להגדיר את עצמם כשונים ממנה ולהפחית את ערכה בעיניהם. ההזדהות עם האב ועם גברים אחרים תומכת בהתנתקות הרגשית מהאם. בנות לא צריכות להתאמץ כדי להגדיר את עצמן כשונות ממנה למרות שמתנסות בכוחה ובתלות בה. המשולש האדיפאלי, מציע לבת מוצא הרגשותיה החצויים: עוינות ואהבה לאם. האב הופך להיות לאובייקט אהבתה והאם לאובייקט עמדותיה העוינות. אלברט בנדורה- תיאוריות הלמידה החברתית: רואה הזהות המינית תוצר של למידה ומדגישה את חשיבות הסביבה בהתפתחות התפקיד המיני. ילדים לומדים את זהותם המינית ואת תפקיד המין שלהם באמצעות למידה ישירה, (שבעקבותיה צפוי להם חיזוק) בעקבות התנהגות שונה של מבוגרים כלפיהם, ותגמולים חיוביים ושליליים על התנהגותם וגם באמצעות למידה עקיפה- התבוננות באחרים וחיקוי. קיימת פעילות גומלין בין: התנהגות, גורמי אישיות פנימיים (הנעה, רגש, הכרה) וגורמים סביבתיים. במהלך למידה באמצעות צפייה, נרכשים התנהגויות, עמדות או רגשות ודרכי פעולה. הזולת אותו מחקים הוא דגם/מודל. למידה זו היא לא רק לפעולות מוטוריות אלא גם למגוון עמדות, רגשות ודרכי פעולה. גם תפקידי המין נרכשים באמצעותה. הלמידה מתרחשת גם בהעדר חיזוק או עונש. היא מתרחשת בסיוע תהליכים ויכולות הכרתיים ובתיווכם, הילד מתפעל באופן הכרתי את מגוון הקשרים שבין הגורמים לתוצאותיהם. גם אם לא חווה תוצאות פעולה כלשהי, הוא יכול ללמוד מתצפיותיו על ניסיון הזולת. וולטר מישל: בני-אדם נבדלים זה מזה בגורמי אישיות שונים, עובדה המסבירה את המגוון העצום של ההתנהגויות האנושיות.הכישורים והיכולות הקוגניטיביים המשפיעים על חשיבתו של הפרט ועל הדרך שבה יבחר להפיק התנהגויות מבדילים בין בני-אדם. לבני-אדם ציפיות שונות, או סבירויות נלמדות שונות. מעריכים באופן שונה תוצאות ספציפיות. הם שונים בערך שהם מייחסים לתוצאות של התנהגות, ואלו משפיעים על מהות התנהגותם. תהליך רכישת הזהות המינית תחילתו בסיווג המין בלידה. מכאן מתחילה התייחסות נבדלת של ההורים. תהליך שבאמצעותו מעוצבות עמדות רגשיות והתנהגויות ההולמות את תפקיד המין בחברה הספציפית. הזדהות: תהליך במהלכו מאמץ לעצמו הצופה אפיונים, עמדות והתנהגויות של הזולת. גורמים כמו חום שמרעיף הדגם הכוח והשליטה שלו, הזמינות והמשאבים שהילד מייחס להם חשיבות ושהם באמצעותו, יכולים להגביר את הלמידה באמצעות צפייה. מאפיינים ספציפיים של דגם החיקוי מזרזים את תהליך ההזדהות ומסייעים לביצוע התנהגות החיקוי. רכישת התנהגויות ההולמות את תפקיד המין נעשית באמצעות הזדהות סלקטיבית/מובחנת . הפרט לומד באמצעות צפייה מגוון התנהגויות וביצוען תלוי במגוון נוסף של גורמים כמו ייחוס ערך "גברי"/"נשי"/"ניטראלי" לפעילות זו, גורמים המפחיתים או מגבירים את הסיכוי שאכן ינהג לפי ההתנהגות הנצפית. דוד לין: סבר שמקורם של ההבדלים הוא חברתי וכי הם תוצאה ישירה של דרכי החינוך הנבדלות. כלומר תפקידי המינים נרכשים. שיער שבנים יותר מנשים יקפידו על תכתיבי התנהגות של בני מינם, ששני המינים ייחסו לנשיות פחות ערך הגבריות, שהזדהותם הראשונה של תינוקות היא עם האם. ושלילדה קל יותר לרכוש מאפיינים של בת מינה, אמה, לעומת הילד שעליו לרכוש מאפייני מינו, אביו. האמהות זמינות יותר ודגם האב הוא רק "תרשים". התנהגויות "גבריות" של הבן ע"פ דגם סטריאוטיפי מקבלות תמיכה מהאם ומסוכני חיברות אחרים. תיאוריות קוגניטיביות: קולברג: גישתו מדגישה את אופן התפתחות המושגים הנוגעים להתנהגויות ולאירועים חברתיים הקשורים בתפקידי המין. תהליך רכישתם של הזהות המינית ותפקידי המין הוא חלק מתהליך של התפתחות קוגניטיבית. רכישת הזהות המינית היא המובילה ללמידת ההתנהגויות ההולמות אותה. היא אינה תוצר של למידה זו. תפקידי המינים נרכשים כמו מיומנויות נלמדות אחרות. שלב הסיווג העצמי- רכישת הזהות המינית: הילדים מגלים כי קיימים שני מינים בקרבם והם אחד מהם. הם מעצבים את המושג "גבר" ו"אישה" בעיקר ע"ס תפיסותיהם באשר להבדלים שרואים וביכולות הפיזיות, לבוש, תסרוקת. פעילויות וכד. זהות מינית עצמית אינה מתסבכת אלא רק כאשר רמת ההתפתחות ההכרתית של הילד מאפשרת לו לקבץ אובייקטים, התנהגויות ופרטים בסביבתו ע"פ מאפיינים בולטים. הסיווג אינו הפיך, בדומה לרכישת ההבנה לפיה אובייקטים אחרים הם יציבים וקבועים ועצמאיים. שלב החיקוי: אימוץ התנהגויות ההולמות את המין: ברגע שהזהות המינית מתייצבת, הילד מפתח מע' ערכים באמצעותה הוא שופט התנהגויות, עמדות של הסובבים אותו. הוא מייחס ערכים חיוביים להתנהגויות לאנשים ולעמדות שהם עקביים עם הסיווג. ברשותו סכמות קוגניטיביות ( מבנים קוגניטיביים הפועלים כקובץ מידע מאורגן ומאוחסן בזיכרון) ל"גבר" ול"אישה". לאחר שנוצרו, הוא מסיגל לקלוט מידע חדש, לפרשו ולארגנו ולנבא את התנהגות הזולת ולתכנן את התנהגותו הוא. הוא מחקה התנהגויות ההולמות את מינו ונמנע מאחרות. הוא יכול לבחור התנהגות רק ע"ס הידיעה כי היא הולמת את מינו. שלב ההזדהות: בשל המע' הערכית והתנהגויות החיקוי של הילד הוא מפתח התקשרות – הזדהות- עם ההורה בן מינו. זו מובילה לחיקוי נוסף ולהמשך התפתחות הבניית תפקיד המין. תחילתה של ההזדהות אצל בנים, היא בהניעה להיות מעורים בפעילות מוחשית גברית-סטריאוטיפית. בהן אינו מפקפק ביכולתם של גברים והוא מסווג את עצמו באותה קטגוריה ונתמך ע"י אביו וסביבתו. ההזדהות או ההתנהגות עפ"י דגם חיקוי אינן יוצרות כשהן לעצמן את ההתנהגות ההולמת את תפקידי המין. איכות היחסים עם ההורה ובעיקר עם האב, משפיעה עליה. ג'ין בלוק: הגדרת תפקיד המין מייצגת בכל שלב במהלך החיים שילוב שונה בין תפיסותיו באשר לכוחות ביולוגיים ולכוחות תרבותיים. תפיסה משולבת זו, משתנה עם הזמן בשל השינויים החלים ברמת ההבנה הקוגניטיבית של האדם ורמת התפתחות אישיותו. שלבים ברכישת הזהות המינית: 1. השלב הטרום חברתי: מצטמצמת פעילותו הקוגניטיבית לפעולות הבחנה בין גופו הוא לבין הסובב אותו. קשריו עם הסביבה מוגבלים, והמושגים "בן/בת" מסובכים מכדי שיהיו רלוונטיים. 2. השלב האימפולסיבי: פעילות קוגניטיבית נסבה סביב דחפיו ותחושותיו הפיזיים, התוקפניים והמיניים. מתחיל לפתח רעיונות והבנות פרימיטיביים לגבי מושג תפקיד המין ולהשתמש באופן מובחן ב"בן/בת". מתפתחת גם הזהות המינית. 3. שלב ההגנה העצמית: בדיקת גבולות אסור/מותר, התרחבות העצמי כרוכה בתחבולות ובהתגוננות עצמית מפני תגובות הסביבה. 4. שלב הקונפורמיות: מתחילה להתפתח מודעות לחוקים ולמגבלות חיצוניים. הסטריאוטיפים המיניים ודפוסי ההתנהגות הטיפוסיים מתחילים להתבסס. הפעילות לגבי תפקידי המין נסבה סביב הופעה חיצונית.החברה נוטה לעודד איפוק רגשי אצל בנים וביטויים של תוקפנות אצל בנות. 5. שלב המצפוניות: הילד מפנים חוקים חברתיים חיצוניים שאי-ציות להם מלווה באשמה. הפעילות הקוגניטיבית מתמקדת בהשוואת המאפיינים העצמיים כבן מין זה או אחר, כנגד ערכים ונורמות שהופנמו כבר. היכולת להסתכל פנימה ולהשוות בין תפיסות וערכים אישיים לבין אמות מידה מופשטות שהופנמו כבר, הנורמות של החברה. הצעיר מודע לשני כוחות מנוגדים: פעולה (מייצגת את האיכויות באישיות שעניינן התמקדות בהתפתחות אישית עצמית. היא מייצגת אפיונים הנתפסים ע"פ סטריאוטיפים של החברה ל"גבריים") ושיתוף (המייצג את האיכויות המקבלות ביטוי באינטימיות, הדדיות, פתיחות וכד'. מייצג אפיונים של ה"כוח הנשי"). 6. שלב האוטונומיה: מאופיין בחתירה לאוטונומיה ולעצמאות אישית. קיימת הבחנה ברורה בין תפקידי המינים. הפרט מודע לאספקטים השונים של הגבריות והנשיות שבו ולקונפליקט הפוטנציאלי ביניהם. לניגוד בין שיתוף לפעולה. מחפש דרכים להתמודד עם תחושות פנימיות מנוגדות ולנתב לעצמו את דרכו העצמאית והייחודית. 7. המיזוג: האדם מגיע לאיזון פנימי בין אופני הפעולה לאופני השיתוף שבו. מוצא שילוב בין ההיבטים הגבריים שבו לנשיים הגדרה עצמית אנדרוגינית. גישת הקונסטרוקציוניזם החברתי: בני-אדם מבנים את תפיסותיהם באופן פעיל, התרבות בה חיים משמשת אותם לצורך זה. האופן שבו תרבות מסוימת חווה את העולם, אינו האופן היחידי שבו היחיד יכול לחוות אותו. הבנת היחיד את העולם אינה משקפת מציאות מוחלטת הנחווית ע,י כל בני האדם. השקפות שונות של העולם מביאות להתנסויות שונות שהן "מציאותיות" במידה שווה לאנשים המאמינים בהן. הבנתו של היחיד את העולם הנה תוצר חברתי. ההבנה היא תוצאת הפעילות של קב' אנשים המשתפים ביניהם פעולה ומחליטים מה מרכיב את המציאות. הגישה טוענת כי בני אדם אינם כלי קיבול פסיבי לסדרת אירועים והם משתתפים באופן פעיל ביצירת התפיסות שלהם את הסובב אותם ובכך "מבנים" את השקפתם על העולם