לחצו כאן להורדת סיכום פסיכולוגיה בין המינים יחידה 4 של האוניברסיטה הפתוחה .
פסיכולוגיה של המינים 4- הבדלים בין המינים בהתנהגות: התנהגות מילולית: בלשנות חברתית: עוסקת בחקר הקשרים וההשפעות ההדדיות שבין שפה לחברה. ההתנהגות הלשונית מושפעת מגורמים שונים כמו מעמד חברתי, השתייכות דתית, מוצא אתני, גיל, עיסוק ומין. וכמובן מן הסיטואציה המסוימת בה נמצאים, מנושא השיחה, מן התפקידים שממלאים בה. ווריאציות לשוניות: התנהגויות לשוניות שונות המושפעות מהגורמים השונים שהוזכרו. ווריאציות סגנוניות: כשאדם מדבר בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים. ווריאציות חברתיות: כשדוברים שונים זה מזה בגיל, במין, במעמד החברתי, בקב' האתנית. לייקוף: שפת גברים: מאופיינת בביטויים חד משמעיים, בביטוי חופשי של רגשות חזקים, בעמדות נחרצות, בביטחון, ונסבה סביב נושאי שיחה הנתפסים חשובים מבחינה חברתית. שפת נשים: מאופיינת בדיבור הססני וחסר ביטחון, שימוש יתר במילים מגבירות, במילים מסתייגות, בבקשות משולבות, בתארים ריקים ובאינטונאציות של שאלות. לטענתה נשים עושות שימוש רב יותר בשאלות נספחות (דרך ניסוח הססנית של היגד הכולל מידע שמדרך הצגתו משתמעים חוסר ביטחון, בקשת אישור והעדר וודאות בדבר נכונותו. בין הצהרה לשאלה: נכון?, לא?). הצהרה מסוג זה מחוזקת באינטונציה המופיעה בסוף המשפט ויוצרת את הרושם שהמדברת אינה בטוחה בדבריה, והיא זקוקה לאישור גם כשהמידע הנוגע לעניין נמצא בידיה. נשים גם משתמשות במילים מגבירות (כ"כ, הרבה), בשימוש בתארים "ריקים" (נהדר, נפלא, מקסים), במילים המביעות הסתייגות (אולי, אני חושבת, נדמה לי), נוקטות באינטונציה של שאלות גם במשפטים שאינם שאלות מפורשות (תקנה סוכר?), בבקשות משולבות (שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות "כן, אני יכול", מבלי להניע את המשיב לפעול לטובת היענות לבקשה (אולי אתה יכול לסגור את הדלת?), כמו-כן נשים מתמקדות בעיקר בהבהרת היחסים הבין-אישיים בין הדוברים לעומת גברים ששפתם ישירה ולעניין. נשים משתמשות בדגמי דיבור המאופיינים בחוסר ביטחון, בטריוויאליות, בחוסר בהירות ובחוסר כוח, דגמים אלו משקפים את חוסר הכוח שלהן בחברה, את תפקידן החברתי התלותי ואת זהותן המטושטשת. ממצאים על אפיוני דיבור ממחקרים שונים: רמה פונולוגית: נשים משתמשות בטווח רחב של צלילים ואינטונציה מגוונת יותר מזו של גברים, גברים מדברים בקול רם יותר (סמכותיות) ובפחות שטף. תחביר ואוצר מילים: נשים הדומות לגברים במעמד החברתי בגיל ובהשכלה, בוחרות צורת דיבור תקנית ויוקרתית יותר. נשים רגישות יותר לנורמות לשוניות. דברנות: נמצא כי הגברים נוטים להאריך בדברים יותר מנשים. למרות המיתוס על נשים "פטפטניות" שמקורו אולי בציפיות שנשים ישתקו ולגברים תהיה זכות דיבור, וכך אישה שמדברת אפילו מעט, נתפסת כדברנית. בנסיבות פרטיות ואינטימיות, נשים מדברות יותר, בקב' ובפורומים, גברים מדברים יותר. נושאי השיחה של גברים נחשבים "רציניים" ואילו של הנשים "טרוויאלים", תפיסה המשקפת ערכים חברתיים לפיהם מה שגברים עושים זה חשוב ומה שנשים עושות פחות חשוב, וזה תפקידן. הולמס: חקרה גם היא שאלות נספחות ומיינה אותן לשני סוגים: שאלות מכוונות דובר (המבקשות מבן הזוג לשיחה לאשר את אמירת הדובר, מסמנות חוסר ביטחון באמירת הדובר עצמו) שאלות מכוונות נמען/שאלות מנחות (תפקידן הראשוני, רגשי. שאלות המבטאות את יחסו של הדובר לנמען, הן מעודדות אותו, לדוגמה מסתיימות בשאלה המנחה: לא כן? או בשאלה הבאה לרכך אמירה רגשית שלילית: נכון?). לייקוף נתנה לשאלות הנספחות פרשנות של הססנות, ואילו הולמס פרשה אותן בכך שנשים נוטלות על עצמן את קידום השיחה ועידודה. באופן כללי, נשים משתמשות יותר בשאלות. נימוס: אין הבדל בין המינים. או'באר ואטקינס: מצאו ששני הסגנונות של "שפת נשים/גברים" הם מאפיינים קב' חלשות/חזקות. מרבית האפיונים שמצאו התבססו על מאפייניה של לייקוף, אך הם הוכיחו כי שכיחות אפיונים אלו אינה מזוהה עם מין הדובר. אפיונים "נשיים": ביטויים מסתייגים, צורת דיבור מנומסת, שאלות נספחות, ריבוי בהדגשות, תוארי שם ריקים, הקפדה על מבטא מדויק ודקדוק נכון, חוסר חוש הומור, אוצר מילים מיוחד, שימוש באינטונציה של שאלה במשפט הצהרה. ממצאיהם: "שפת הנשים" אינה מאפיינת את כל הנשים ואל רק נשים, הציונים על מדד שפת נשים מהווים רצף שבו ליותר נשים יש ציונים גבוהים וליותר גברים יש ציונים נמוכים. דגמי שיחה ואינטראקציה בין המינים: קשב לזולת: בשיחה של זוג בן אותו מין, נמצא כי אין הבדל בהתפרצויות. בשיחה של זוג גבר ואישה, הגברים מתפרצים יותר. נשים משתתקות כשגברים מתפרצים. נשים מעדיפות להשתתף בשיחה בה יש דיבור-בו-בזמן. גברים מעדיפים להרצות ונשים מעדיפות להקשיב. מתן משוב: גברים מדברים יותר מנשים, מתפרצים יותר ונותנים פחות משוב. משוב לזולת משמש עדות לנכונות להקשיב ומניעתו מובילה להפסקת דיבורן של נשים מה שנותן לגברים לשלוט בשיחה. נשים מקשיבות יותר לגברים מאשר להפך. שליטה: גברים נוטים לכפות את דעתם על נשים ולשכנע לאמץ את פתרונם. רכילות: ג'ונס מגדירה רכילות כמאפיין שיחת נשים כ"צורת דיבור המתקיימת בין נשים בתפקידיהן כנשים, סגנונה הוא אינטימי, הנושאים והסביבה הנם אישיים וביתיים". טנן טוענת כי לרכילות משמעות שלילית, ומרכיבו השלילי של המושג, משקף את פרשנותם של הגברים לאופני השיחה המועדפים על נשים. רכילות יכולה להיות הרסנית, אך היא עשויה למלא תפקיד חיוני ביצירת אינטימיות בין אנשים במיוחד אם היא דיבור אודות..ולא על.. יש לה תפקיד מרכזי ביצירת חברויות, בגילוי מעורבות ובהשגתה מן הזולת. היא מסייעת בשמירה על תחושת אחווה. גברים בד"כ נוקטים סגנון אינטראקציה המבוסס על כוח, ונשים על סגנון המבוסס על סולידריות ותמיכה. גישת הסוציאליזציה: לתפקידי המין מניחה כי התנהגות הפרט היא תוצאה של נורמות תרבות שהופנמו. ההבדלים בהתנהגותם של נשים וגברים מיוחסים למאפייני אישיות יציבים שנרכשו בתהליך חינוך ובהכוונה לתפקידי המין. (שפת נשים/גברים). גישת הסיטואציה / חלוקת הכוח: טוענת כי חוסר שוויון בכוחם החברתי של הנשים והגברים הוא הבסיס להבדלי המין ופיזור שונה של הכוח יצמצם את הפער בהתנהגות (שפה חלשה/חזקה). התנהגות לא מילולית: מהרביאן: טוען כי סך כל הרושם מורכב מ-55% הבעת פנים, 38% טון דיבור ו-7% התנהגות מילולית. כלומר להבעת הפנים ההשפעה הגדולה ביותר. כשהיא סותרת את המילים המובעות, היא תנצח את הרושם ותגדיר את סך הרושם שייווצר. כשטון המילים מנוגד למילים, הוא יקבע את הרושם. נמצא כי אדם מסוגל לזהות התנהגויות לא מילוליות של הזולת ולפרשן משום שהן מורכבות מסימנים ספציפיים שהמשמעות המוענקת להם היא מוסכמת ויציבה למדי בתוך קב' תרבות שונות. הן נלמדות כמו השפה עצמה. הבעות פנים: קשר עין: נמצא שקשר עין נוטה לבטא מעמד חברתי. בני-אדם בעלי מעמד חברתי נמוך נוטים להסתכל בבעל הסטאטוס הגבוה בעת שיחה אך להשפיל עיניהם כשהוא מישיר אליהם מבט. קשר עין בין בני שני המינים שכיח יותר במצבים בהם קיים עניין אישי אינטימי. (מיו ול'פרנס) קיים הבדל שיטתי בהתנהגות הלא מילולית של גברים ונשים: נשים יותר מגברים מקשיבות בנימוס ובחוסר ביקורתיות. הן מישירות מבט (לא בעת שיחה, הן משירות מבט פחות מהגברים). נשים מחייכות יותר מהגברים חיוכים של נימוס ובאופן כללי פניהן מבטאים יותר רגשות מאשר מבטאים פניהם של הגברים. אחד ההסברים לנטייתן של נשים לחייך הוא רגישותן היתרה לגירויים חברתיים. החיוך הוא לעיתים חלק מהאינטראקציה ולא מבטא מצב נפשי פנימי. הבעות גוף- מרחב אישי ומגע: רוברט סומר: מרחב אישי: קו הגבול הבלתי נראה שכל אחד יוצר מסביב גופו. מעין בועת מרחב המגנה עליו מפני קרבה גדולה של אנשים בועת המרחב האישי משתנה בסיטואציות חברתיות שונות ובתרבויות שונות. מהרביאן מתאר ממצאים לפיהם לנשים מרחב אישי קטן יותר מאשר לגברים. גם בגלל תנוחות גופן במרחב, הן יושבות בידיים ורגליים משולבות לעומת גברים הנוטים להניח את ידיהם על משענת הכיסא/כורסא, ולפשוט את רגליהם קדימה. כשהם מניחים רגל על רגל, הם עושים את זה בזוית רחבה. התנוחות המרחביות של גברים תופסות יותר מקום. נמצא גם שהמרחב של האישה הוא חדיר יותר. גם נגיעה היא חדירה למרחב האישי. נמצא כי גברים נוגעים יותר בנשים מאשר להפך. גבולות המרחב האישי של האישה חלשים וחדירים יותר כמו-כן היא סובלנית יותר לעניין החדירה לתחום הפרטיות יותר מגברים. הצפנה ופענוח: באופן כללי נשים רגישות יותר סימנים לא מילוליים, והן מצפינות בהצלחה את רגשותיהן. כלומר הן מיומנות יותר מהגברים בהבעת רגשות באמצעים לא מילוליים. נשים שמות לב לדברים שגברים מתעלמים מהם. במחקרים נמצא כי נשים מצליחות יותר מגברים לבטא רגשות שליליים ואילו גברים מבטאים טוב יותר רגשות חיוביים. בקרב הנשים קל יותר לזהות פנים המביעות רגשות שליליים כיוון שלא מצפים מהן והן נדירות. ההבדלים בין המינים מוסברים בסוציאליזציה לתפקידי המין: ילדות מקבלות עידוד לבטא רגשות ואילו בנים לומדים להדחיק רגשות. הסבר אחר הוא אבולוציוני: הימנעותם של גברים מביטוי רגשות ובעיקר שליליים כמו חרדה, הייתה חיונית בחברות הציידים לנטיעת תחושת הביטחון בנשים ולהבטחת נכונותן ללדת ולגדל ילדים. נשים לעומתם בשל חולשתן הפיזית התפתחה אצלן היכולת לזהות בקלות רגשות בעיקר שליליים, מתוך הצורך להתגונן ולהישמר מפני סכנות. הוכח גם כי נשים מפענחות טוב מגברים את הצופנים הרגשיים החבויים בהתנהגויות לא מילוליות. התנהגות מינית: מאסטרס וג'ונסון מצאו שהתגובה המינית של הנשים והגברים דומה וכוללת 4 שלבים: שלב הריגוש: מאופיין בגירוי מיני. דם זורם לאיברי המין. הגירוי המיני יכול להיות גופני או רגשי. שלב הרמה: מאופיין העלייה ברמת המתח המיני אם הגירוי נמשך. גם גברים וגם נשים חשים מתח שרירי לאורך כל הגוף., נשימה מהירה, דפיקות לב מואצות. שלב האורגזמה: סדרת התכווצויות שרירים קצביות, המקטינות את זרימת הדם אל כלי הדם באיברי המין. קצב הנשימה עולה (פי 3), וקצב פעימות הלב מוכפל. גברים- פליטת זרע, נשים- התכווצויות ממשיכות. שלב הסיום: סוגר את מעגל התגובה המינית: מתח השרירים יורד והגוף חוזר בהדרגה למצב ההתחלתי הטרום ריגושי. לאחר שלב הסיום מתרחשת בגופם של גברים תקופת הפסקה, בה הם אינם רגישים זמנית לגירויים מיניים. השלבים האלו מופיעים באותה צורה ובאותו סדר בלי קשר לסוג הגירוי המיני. עוצמת התגובה המינית ומהירותה שונות אצל אנשים שונים. מוסכמות שהפריכו מאסטרס וג'ונסון: נשים נתפסות כפחות מיניות מגברים. הם הוכיחו כי נשים מגיעות לאורגזמה באותה מהירות כמו גברים והן מסוגלות להגיע לאורגזמות מרובות ואילו גברים זקוקים לתקופת מנוחה לאחר כל אורגזמה. דרגת הדמיון בתגובותיהם הפיזיולוגיות של בני שני המינים גבוהה ביותר. קצב התפתחותם של שלבי בתגובה המינית דומה למדי בשני המינים כשהגירוי המיני יעיל. אצל הנשים קיים רק סוג אורגזמה אחר ולא כפי שתיאר פרויד (רואגזמה קליטוראלית ואורגזמה ווגינאלית), והוא נגרם בעקבות גירוי הדגדגן. מסתבר שלשני המינים חשוב להגיע לאורגזמה והם חשים אי-נוחות ומתח שעה שהגירוי המיני אינו מוביל לאורגזמה. גם גברים וגם נשים מאוננים והתחושות המלוות אורגזמה דומות בקרב בני שני המינים. הבדלים: לנשים אין תחושה הקשורה בפליטת הזרע, כאילו היא בלתי נמנעת, גם אם הגירוי המיני נפסק. לנשים יש היכולת להתנסות באורגזמות מרובות, אצל הגברים המעבר משלב לשלב פחות חד וברור מאשר אצל הנשים. משך ההתכווצויות האורגזמות אצל נשים הוא כפול בזמן. נשים מדווחות הרבה יותר מגברים על קשיים בהתנסות באורגזמה. הסברים ביולוגיים (לשוני בין המינים): השפעות הורמונאליות: האדם שלא כמו בע"ח מקיים יחסי מין באופן רצוף ולא בתקופות מסוימות הקשורות בפעילות הורמונאלית כמו תקופת ייחום. לא ניתן להסביר את העובדה שיש עליה בפעילות המינית של האישה לאחר המחזור החודשי בשינויים הורמונליים, כיוון שרוב הזוגות לא מקיימים יחסי מין בזמן הווסת. גם כאשר השחלות מפסיקות לייצר ביציות, אין ירידה בהנאה ממין. ההשפעה ההורמונאלית על ההתנהגות המינית היא מוגבלת, והתגובות המיניות מושפעות בעיקר מגורמים חברתיים-פסיכולוגיים. השפעות אנטומיות: פרויד טען כי האנטומיה היא גורל. התפתחות תפקיד המין שלנו וההבדלים בין המינים בהתנהגות המינית מקורם בהבדלים אנטומיים ובתגובות הלא מודעות שלנו להבדלים אלו. לטענתו קנאת הפין של הילדות מולידה תחושת נחיתות המשפיעה על ההתפתחות האישית ועל ההתנהגות המינית. חוקרים אחרים, שייחסו חשיבות להבדלים בין המינים באנטומיה, גרסו כי נוכחותו הבולטת של איבר המין הזכרי, בהשוואה לאיבר המין הנקבי, מולידה הבדלים בהתנהגות. לדוגמה, הילד מחזיק את הפין בעת מתן שתן וכך גדל הסיכוי שיגלה את ההנאה הכרוכה במגע עם איבר המין. איבר המין הנקבי בולט פחות, והבנות אינן מזהות כראוי את העוררות המינית שלהן ופחות מתנסות מבנים בגירוי מיני עצמי. אוננות בקבוצות יכולה להיות מוסברת בעובדה, כי בניגוד לשפיכת הזרע אצל הבנים, אין לאורגזמה הנשית כל עדות נראית לעין. הבדל אנטומי נוסף הוא הופעת הווסת המזוהה עם הולדת ילדים עם מסתורין ועם תחושת טומאה ולא עם מין ועוררות. השפעות אבולוציוניות ומחקר סוציוביולוגי: גברים ונשים נוקטים אסטרטגיות רבייה שונות: גברים מתחרים בגברים אחרים על גישה לנשים נחשקות ומטרתם להפרות מס' רב ככל האפשר של נשים. לעומתם נשים מונעות להתחבר עם גברים מצליחים ובעלי משאבים. סימונס מסביר זאת בכמות הבלתי מוגבלת של הזרע הגברי. לנשים מס' ביציות מוגבל, הן נושאות עובריהן 9 חודשים ולכן יש להן עניין ביחסים יציבים עם בן הזוג המסוגל לספק את צרכיהן וצרכי צאצאיהן. משום כך נשים יותר מגברים מעוניינות בקשר אינטימי רגשי. השפעות פסיכולוגיות חברתיות: אישיות: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות אחרת משקפת את אפיוני הפרט. נמצא כי ככל שגברים ונשים מאופיינים בביטחון עצמי ובאסרטיביות, כך גוברים הסיפוק וההנאה המיניים שלהם. הגמישות ויכולת ההסתגלות של אנשים אנדרוגיניים (ניחנים בתכונות פסיכולוגיות נשיות וגבריות כאחד), יוצרים יחסי מין מספקים. שוני תרבותי: תרבויות שונות במתירנות שלהן למשחקי מין של ילדיהן. תרבויות שונות נבדלות בהיתר ליחסי מין לפני הנישואין, גם דפוסי הפעילות המינית לאחר הנישואין משתנים מחברה לחברה (מונוגמיה, יחסי מין מחוץ לנישואין). חשיבותה של הפעילות המינית שונה בין תרבויות, וגם התפיסה של יצר המין (עידוד איפוק, או יצר מיני נתפס כחלש). עמדות כלפי הומוסקסואליות שונות בתרבויות שונות, כמו כן כל תרבות מתייחסת שונה להבדלים בין המינים בהתנהגות המינית ( תפיסת העדר הבדלים, תפיסת יצר המין הנשי כחזק יותר, תפיסת היצר הגברי כחזק). השפעות שמקורן בתפקידי המין: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות היא נלמדת ומושפעת מגורמים סביבתיים מרובים. ציפיות חברתיות נבדלות מההתנהגויות המיניות של הנשים וגברים מופנמות ע"י הפרט, מכתיבות את אמונותיו ועמדותיו באשר למין ומשפיעות על ערותו המינית ועל התעניינותו במין ועל התנסויותיו המיניות בפועל. המשמעות המיוחסת למין: נשים בד"כ מיחסות למין משמעות של קרבה, חום וגברים מייחסים למין הישג הרפתקה, או שחרור פיזי. עדין רווחת בחברה הדעה כי יצר המין של האישה פחות מזה של הגבר וכי מיניות השיאה מותנית בקשר רגשי אמון ואהבה, וניתנת לעירור בעיקר באמצעות גירויים רומנטיים. ממחקרים עולה כי לגברים ניסיון מיני רב יותר. ההתנסות המינית של האישה, מלווה באפשרות להרות ולכן החברה מדגישה בחינוכה את הבנות את ההשלכות האפשריות בפעילותן המינית זו מקושרת לרגש ולמשפחתיות ויחסים יציבים. נשים קושרות מין ברגש, באמצעי תקשורת נוסף, והתנסותן המינית הראשונה היא רומנטית. גברים רואים במין פורקן פיזי, הישגיות והם נוטים לבודד סיפוק מיני מאספקטים אחרים של היחסים. בנות צריכות שיתקיימו תנאים שמרניים מסוימים ע"מ לקיים יחסי מין (כבוד, אהבה, רומנטיות), גברים לא מעמידים תנאים רבים. הפסיכואנליטיקאיות צ'ודורואו ודינרסטיין: רואות בעובדה שהאישה יולדת ומגדלת תינוקות את ההשפעה על ההבדלים בין המינים. הן סבורות כי בהתחלה הקשר הרגשי והמיני חד הם. כלומר התינוק אינו מפריד בין עצמו לאם, והם נתפסים בעיניו כישות אחת. כשמתפתחת יכולת ההבחנה בין ה"אני" ל"אחר", האם היא ה"אחר", היא אובייקט האהבה וההפנמה הראשון. בגיל שנה וחצי מתחילה להתפתח אצל הילד הזהות המינית, ע"מ שתינוק זכר יתפתח זהות מינית הוא צרים להתרחק מהאם ולהזדהות עם האב. הילד מדחיק את ההזדהות עם האם ומפתח הגנות נגד הצרכים והרגשות של הינקות. בשל התרחקות מהאם קל יותר לגברים לפתח גבולות "אני" אך קשה להם יותר ליצור אינטימיות. מכיוון שגברים מדחיקים את הקשר הרגשי עם האם אך לא את הקשר המיני, הקשר המיני, הוא המודגש ביחסים אינטימיים. זו גם הסיבה שבשלה גברים מסוגלים ליהנות ממין מנותק מרגש ויש להם דרישות נמוכות מאישה עמה הם מוכנים לקיים יחסי מין. לילדה לעומת זאת קל לפתח זהות מינית נשית אולם קשה לה לפתח "אני" עצמאי. משום כך גבולות ה"אני" של נשים חדירים הוא בא לידי ביטוי באמצעות הקשר עם הזולת. נשים מדחיקות את הקשר המיני לאם ולא את הקשר הרגשי אליה ולכן הקשר הרגשי בא לידי ביטוי ביחסים ואין עבורן כמעט מין מספק ללא רגש. מודעות לעוררות מינית: גברים מדווחים על עוררות מינית בעקבות התבוננות בחומר פורנוגראפי. נשים מדווחות על עוררות מינית יותר מגברים מסרטים ומספרים ארוטיים בהם המין הוא חלק מסיטואציה רומנטית. מאוחר יותר נמצא ששני המינים מעוררים מחומר פורנוגראפי, וייתכן שהסיבה היא המתירנות הגדולה יותר בתקופה המאוחרת. נשים יותר מגברים מתורגלות בהכחשת גירוי מיני. יוזמה בקשר ובפעילות מינית: ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים מובילות להבדלים בין המינים בהתנהגות הקשורה לשליטה במישור האינטימי המיני. בחב' המערבית גברים נוטים ליזום את הקשר המיני יותר מנשים ולהכתיב את הפעילות המינית נשים אמנם פחות יוזמות אך הן מפקחות בעידוד או בהתנגדות. סיכומים האוניברסיטה הפתוחה שאילתא .
פסיכולוגיה של המינים 4- הבדלים בין המינים בהתנהגות: התנהגות מילולית: בלשנות חברתית: עוסקת בחקר הקשרים וההשפעות ההדדיות שבין שפה לחברה. ההתנהגות הלשונית מושפעת מגורמים שונים כמו מעמד חברתי, השתייכות דתית, מוצא אתני, גיל, עיסוק ומין. וכמובן מן הסיטואציה המסוימת בה נמצאים, מנושא השיחה, מן התפקידים שממלאים בה. ווריאציות לשוניות: התנהגויות לשוניות שונות המושפעות מהגורמים השונים שהוזכרו. ווריאציות סגנוניות: כשאדם מדבר בצורות שונות בהקשרים חברתיים שונים. ווריאציות חברתיות: כשדוברים שונים זה מזה בגיל, במין, במעמד החברתי, בקב' האתנית. לייקוף: שפת גברים: מאופיינת בביטויים חד משמעיים, בביטוי חופשי של רגשות חזקים, בעמדות נחרצות, בביטחון, ונסבה סביב נושאי שיחה הנתפסים חשובים מבחינה חברתית. שפת נשים: מאופיינת בדיבור הססני וחסר ביטחון, שימוש יתר במילים מגבירות, במילים מסתייגות, בבקשות משולבות, בתארים ריקים ובאינטונאציות של שאלות. לטענתה נשים עושות שימוש רב יותר בשאלות נספחות (דרך ניסוח הססנית של היגד הכולל מידע שמדרך הצגתו משתמעים חוסר ביטחון, בקשת אישור והעדר וודאות בדבר נכונותו. בין הצהרה לשאלה: נכון?, לא?). הצהרה מסוג זה מחוזקת באינטונציה המופיעה בסוף המשפט ויוצרת את הרושם שהמדברת אינה בטוחה בדבריה, והיא זקוקה לאישור גם כשהמידע הנוגע לעניין נמצא בידיה. נשים גם משתמשות במילים מגבירות (כ"כ, הרבה), בשימוש בתארים "ריקים" (נהדר, נפלא, מקסים), במילים המביעות הסתייגות (אולי, אני חושבת, נדמה לי), נוקטות באינטונציה של שאלות גם במשפטים שאינם שאלות מפורשות (תקנה סוכר?), בבקשות משולבות (שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות "כן, אני יכול", מבלי להניע את המשיב לפעול לטובת היענות לבקשה (אולי אתה יכול לסגור את הדלת?), כמו-כן נשים מתמקדות בעיקר בהבהרת היחסים הבין-אישיים בין הדוברים לעומת גברים ששפתם ישירה ולעניין. נשים משתמשות בדגמי דיבור המאופיינים בחוסר ביטחון, בטריוויאליות, בחוסר בהירות ובחוסר כוח, דגמים אלו משקפים את חוסר הכוח שלהן בחברה, את תפקידן החברתי התלותי ואת זהותן המטושטשת. ממצאים על אפיוני דיבור ממחקרים שונים: רמה פונולוגית: נשים משתמשות בטווח רחב של צלילים ואינטונציה מגוונת יותר מזו של גברים, גברים מדברים בקול רם יותר (סמכותיות) ובפחות שטף. תחביר ואוצר מילים: נשים הדומות לגברים במעמד החברתי בגיל ובהשכלה, בוחרות צורת דיבור תקנית ויוקרתית יותר. נשים רגישות יותר לנורמות לשוניות. דברנות: נמצא כי הגברים נוטים להאריך בדברים יותר מנשים. למרות המיתוס על נשים "פטפטניות" שמקורו אולי בציפיות שנשים ישתקו ולגברים תהיה זכות דיבור, וכך אישה שמדברת אפילו מעט, נתפסת כדברנית. בנסיבות פרטיות ואינטימיות, נשים מדברות יותר, בקב' ובפורומים, גברים מדברים יותר. נושאי השיחה של גברים נחשבים "רציניים" ואילו של הנשים "טרוויאלים", תפיסה המשקפת ערכים חברתיים לפיהם מה שגברים עושים זה חשוב ומה שנשים עושות פחות חשוב, וזה תפקידן. הולמס: חקרה גם היא שאלות נספחות ומיינה אותן לשני סוגים: שאלות מכוונות דובר (המבקשות מבן הזוג לשיחה לאשר את אמירת הדובר, מסמנות חוסר ביטחון באמירת הדובר עצמו) שאלות מכוונות נמען/שאלות מנחות (תפקידן הראשוני, רגשי. שאלות המבטאות את יחסו של הדובר לנמען, הן מעודדות אותו, לדוגמה מסתיימות בשאלה המנחה: לא כן? או בשאלה הבאה לרכך אמירה רגשית שלילית: נכון?). לייקוף נתנה לשאלות הנספחות פרשנות של הססנות, ואילו הולמס פרשה אותן בכך שנשים נוטלות על עצמן את קידום השיחה ועידודה. באופן כללי, נשים משתמשות יותר בשאלות. נימוס: אין הבדל בין המינים. או'באר ואטקינס: מצאו ששני הסגנונות של "שפת נשים/גברים" הם מאפיינים קב' חלשות/חזקות. מרבית האפיונים שמצאו התבססו על מאפייניה של לייקוף, אך הם הוכיחו כי שכיחות אפיונים אלו אינה מזוהה עם מין הדובר. אפיונים "נשיים": ביטויים מסתייגים, צורת דיבור מנומסת, שאלות נספחות, ריבוי בהדגשות, תוארי שם ריקים, הקפדה על מבטא מדויק ודקדוק נכון, חוסר חוש הומור, אוצר מילים מיוחד, שימוש באינטונציה של שאלה במשפט הצהרה. ממצאיהם: "שפת הנשים" אינה מאפיינת את כל הנשים ואל רק נשים, הציונים על מדד שפת נשים מהווים רצף שבו ליותר נשים יש ציונים גבוהים וליותר גברים יש ציונים נמוכים. דגמי שיחה ואינטראקציה בין המינים: קשב לזולת: בשיחה של זוג בן אותו מין, נמצא כי אין הבדל בהתפרצויות. בשיחה של זוג גבר ואישה, הגברים מתפרצים יותר. נשים משתתקות כשגברים מתפרצים. נשים מעדיפות להשתתף בשיחה בה יש דיבור-בו-בזמן. גברים מעדיפים להרצות ונשים מעדיפות להקשיב. מתן משוב: גברים מדברים יותר מנשים, מתפרצים יותר ונותנים פחות משוב. משוב לזולת משמש עדות לנכונות להקשיב ומניעתו מובילה להפסקת דיבורן של נשים מה שנותן לגברים לשלוט בשיחה. נשים מקשיבות יותר לגברים מאשר להפך. שליטה: גברים נוטים לכפות את דעתם על נשים ולשכנע לאמץ את פתרונם. רכילות: ג'ונס מגדירה רכילות כמאפיין שיחת נשים כ"צורת דיבור המתקיימת בין נשים בתפקידיהן כנשים, סגנונה הוא אינטימי, הנושאים והסביבה הנם אישיים וביתיים". טנן טוענת כי לרכילות משמעות שלילית, ומרכיבו השלילי של המושג, משקף את פרשנותם של הגברים לאופני השיחה המועדפים על נשים. רכילות יכולה להיות הרסנית, אך היא עשויה למלא תפקיד חיוני ביצירת אינטימיות בין אנשים במיוחד אם היא דיבור אודות..ולא על.. יש לה תפקיד מרכזי ביצירת חברויות, בגילוי מעורבות ובהשגתה מן הזולת. היא מסייעת בשמירה על תחושת אחווה. גברים בד"כ נוקטים סגנון אינטראקציה המבוסס על כוח, ונשים על סגנון המבוסס על סולידריות ותמיכה. גישת הסוציאליזציה: לתפקידי המין מניחה כי התנהגות הפרט היא תוצאה של נורמות תרבות שהופנמו. ההבדלים בהתנהגותם של נשים וגברים מיוחסים למאפייני אישיות יציבים שנרכשו בתהליך חינוך ובהכוונה לתפקידי המין. (שפת נשים/גברים). גישת הסיטואציה / חלוקת הכוח: טוענת כי חוסר שוויון בכוחם החברתי של הנשים והגברים הוא הבסיס להבדלי המין ופיזור שונה של הכוח יצמצם את הפער בהתנהגות (שפה חלשה/חזקה). התנהגות לא מילולית: מהרביאן: טוען כי סך כל הרושם מורכב מ-55% הבעת פנים, 38% טון דיבור ו-7% התנהגות מילולית. כלומר להבעת הפנים ההשפעה הגדולה ביותר. כשהיא סותרת את המילים המובעות, היא תנצח את הרושם ותגדיר את סך הרושם שייווצר. כשטון המילים מנוגד למילים, הוא יקבע את הרושם. נמצא כי אדם מסוגל לזהות התנהגויות לא מילוליות של הזולת ולפרשן משום שהן מורכבות מסימנים ספציפיים שהמשמעות המוענקת להם היא מוסכמת ויציבה למדי בתוך קב' תרבות שונות. הן נלמדות כמו השפה עצמה. הבעות פנים: קשר עין: נמצא שקשר עין נוטה לבטא מעמד חברתי. בני-אדם בעלי מעמד חברתי נמוך נוטים להסתכל בבעל הסטאטוס הגבוה בעת שיחה אך להשפיל עיניהם כשהוא מישיר אליהם מבט. קשר עין בין בני שני המינים שכיח יותר במצבים בהם קיים עניין אישי אינטימי. (מיו ול'פרנס) קיים הבדל שיטתי בהתנהגות הלא מילולית של גברים ונשים: נשים יותר מגברים מקשיבות בנימוס ובחוסר ביקורתיות. הן מישירות מבט (לא בעת שיחה, הן משירות מבט פחות מהגברים). נשים מחייכות יותר מהגברים חיוכים של נימוס ובאופן כללי פניהן מבטאים יותר רגשות מאשר מבטאים פניהם של הגברים. אחד ההסברים לנטייתן של נשים לחייך הוא רגישותן היתרה לגירויים חברתיים. החיוך הוא לעיתים חלק מהאינטראקציה ולא מבטא מצב נפשי פנימי. הבעות גוף- מרחב אישי ומגע: רוברט סומר: מרחב אישי: קו הגבול הבלתי נראה שכל אחד יוצר מסביב גופו. מעין בועת מרחב המגנה עליו מפני קרבה גדולה של אנשים בועת המרחב האישי משתנה בסיטואציות חברתיות שונות ובתרבויות שונות. מהרביאן מתאר ממצאים לפיהם לנשים מרחב אישי קטן יותר מאשר לגברים. גם בגלל תנוחות גופן במרחב, הן יושבות בידיים ורגליים משולבות לעומת גברים הנוטים להניח את ידיהם על משענת הכיסא/כורסא, ולפשוט את רגליהם קדימה. כשהם מניחים רגל על רגל, הם עושים את זה בזוית רחבה. התנוחות המרחביות של גברים תופסות יותר מקום. נמצא גם שהמרחב של האישה הוא חדיר יותר. גם נגיעה היא חדירה למרחב האישי. נמצא כי גברים נוגעים יותר בנשים מאשר להפך. גבולות המרחב האישי של האישה חלשים וחדירים יותר כמו-כן היא סובלנית יותר לעניין החדירה לתחום הפרטיות יותר מגברים. הצפנה ופענוח: באופן כללי נשים רגישות יותר סימנים לא מילוליים, והן מצפינות בהצלחה את רגשותיהן. כלומר הן מיומנות יותר מהגברים בהבעת רגשות באמצעים לא מילוליים. נשים שמות לב לדברים שגברים מתעלמים מהם. במחקרים נמצא כי נשים מצליחות יותר מגברים לבטא רגשות שליליים ואילו גברים מבטאים טוב יותר רגשות חיוביים. בקרב הנשים קל יותר לזהות פנים המביעות רגשות שליליים כיוון שלא מצפים מהן והן נדירות. ההבדלים בין המינים מוסברים בסוציאליזציה לתפקידי המין: ילדות מקבלות עידוד לבטא רגשות ואילו בנים לומדים להדחיק רגשות. הסבר אחר הוא אבולוציוני: הימנעותם של גברים מביטוי רגשות ובעיקר שליליים כמו חרדה, הייתה חיונית בחברות הציידים לנטיעת תחושת הביטחון בנשים ולהבטחת נכונותן ללדת ולגדל ילדים. נשים לעומתם בשל חולשתן הפיזית התפתחה אצלן היכולת לזהות בקלות רגשות בעיקר שליליים, מתוך הצורך להתגונן ולהישמר מפני סכנות. הוכח גם כי נשים מפענחות טוב מגברים את הצופנים הרגשיים החבויים בהתנהגויות לא מילוליות. התנהגות מינית: מאסטרס וג'ונסון מצאו שהתגובה המינית של הנשים והגברים דומה וכוללת 4 שלבים: שלב הריגוש: מאופיין בגירוי מיני. דם זורם לאיברי המין. הגירוי המיני יכול להיות גופני או רגשי. שלב הרמה: מאופיין העלייה ברמת המתח המיני אם הגירוי נמשך. גם גברים וגם נשים חשים מתח שרירי לאורך כל הגוף., נשימה מהירה, דפיקות לב מואצות. שלב האורגזמה: סדרת התכווצויות שרירים קצביות, המקטינות את זרימת הדם אל כלי הדם באיברי המין. קצב הנשימה עולה (פי 3), וקצב פעימות הלב מוכפל. גברים- פליטת זרע, נשים- התכווצויות ממשיכות. שלב הסיום: סוגר את מעגל התגובה המינית: מתח השרירים יורד והגוף חוזר בהדרגה למצב ההתחלתי הטרום ריגושי. לאחר שלב הסיום מתרחשת בגופם של גברים תקופת הפסקה, בה הם אינם רגישים זמנית לגירויים מיניים. השלבים האלו מופיעים באותה צורה ובאותו סדר בלי קשר לסוג הגירוי המיני. עוצמת התגובה המינית ומהירותה שונות אצל אנשים שונים. מוסכמות שהפריכו מאסטרס וג'ונסון: נשים נתפסות כפחות מיניות מגברים. הם הוכיחו כי נשים מגיעות לאורגזמה באותה מהירות כמו גברים והן מסוגלות להגיע לאורגזמות מרובות ואילו גברים זקוקים לתקופת מנוחה לאחר כל אורגזמה. דרגת הדמיון בתגובותיהם הפיזיולוגיות של בני שני המינים גבוהה ביותר. קצב התפתחותם של שלבי בתגובה המינית דומה למדי בשני המינים כשהגירוי המיני יעיל. אצל הנשים קיים רק סוג אורגזמה אחר ולא כפי שתיאר פרויד (רואגזמה קליטוראלית ואורגזמה ווגינאלית), והוא נגרם בעקבות גירוי הדגדגן. מסתבר שלשני המינים חשוב להגיע לאורגזמה והם חשים אי-נוחות ומתח שעה שהגירוי המיני אינו מוביל לאורגזמה. גם גברים וגם נשים מאוננים והתחושות המלוות אורגזמה דומות בקרב בני שני המינים. הבדלים: לנשים אין תחושה הקשורה בפליטת הזרע, כאילו היא בלתי נמנעת, גם אם הגירוי המיני נפסק. לנשים יש היכולת להתנסות באורגזמות מרובות, אצל הגברים המעבר משלב לשלב פחות חד וברור מאשר אצל הנשים. משך ההתכווצויות האורגזמות אצל נשים הוא כפול בזמן. נשים מדווחות הרבה יותר מגברים על קשיים בהתנסות באורגזמה. הסברים ביולוגיים (לשוני בין המינים): השפעות הורמונאליות: האדם שלא כמו בע"ח מקיים יחסי מין באופן רצוף ולא בתקופות מסוימות הקשורות בפעילות הורמונאלית כמו תקופת ייחום. לא ניתן להסביר את העובדה שיש עליה בפעילות המינית של האישה לאחר המחזור החודשי בשינויים הורמונליים, כיוון שרוב הזוגות לא מקיימים יחסי מין בזמן הווסת. גם כאשר השחלות מפסיקות לייצר ביציות, אין ירידה בהנאה ממין. ההשפעה ההורמונאלית על ההתנהגות המינית היא מוגבלת, והתגובות המיניות מושפעות בעיקר מגורמים חברתיים-פסיכולוגיים. השפעות אנטומיות: פרויד טען כי האנטומיה היא גורל. התפתחות תפקיד המין שלנו וההבדלים בין המינים בהתנהגות המינית מקורם בהבדלים אנטומיים ובתגובות הלא מודעות שלנו להבדלים אלו. לטענתו קנאת הפין של הילדות מולידה תחושת נחיתות המשפיעה על ההתפתחות האישית ועל ההתנהגות המינית. חוקרים אחרים, שייחסו חשיבות להבדלים בין המינים באנטומיה, גרסו כי נוכחותו הבולטת של איבר המין הזכרי, בהשוואה לאיבר המין הנקבי, מולידה הבדלים בהתנהגות. לדוגמה, הילד מחזיק את הפין בעת מתן שתן וכך גדל הסיכוי שיגלה את ההנאה הכרוכה במגע עם איבר המין. איבר המין הנקבי בולט פחות, והבנות אינן מזהות כראוי את העוררות המינית שלהן ופחות מתנסות מבנים בגירוי מיני עצמי. אוננות בקבוצות יכולה להיות מוסברת בעובדה, כי בניגוד לשפיכת הזרע אצל הבנים, אין לאורגזמה הנשית כל עדות נראית לעין. הבדל אנטומי נוסף הוא הופעת הווסת המזוהה עם הולדת ילדים עם מסתורין ועם תחושת טומאה ולא עם מין ועוררות. השפעות אבולוציוניות ומחקר סוציוביולוגי: גברים ונשים נוקטים אסטרטגיות רבייה שונות: גברים מתחרים בגברים אחרים על גישה לנשים נחשקות ומטרתם להפרות מס' רב ככל האפשר של נשים. לעומתם נשים מונעות להתחבר עם גברים מצליחים ובעלי משאבים. סימונס מסביר זאת בכמות הבלתי מוגבלת של הזרע הגברי. לנשים מס' ביציות מוגבל, הן נושאות עובריהן 9 חודשים ולכן יש להן עניין ביחסים יציבים עם בן הזוג המסוגל לספק את צרכיהן וצרכי צאצאיהן. משום כך נשים יותר מגברים מעוניינות בקשר אינטימי רגשי. השפעות פסיכולוגיות חברתיות: אישיות: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות אחרת משקפת את אפיוני הפרט. נמצא כי ככל שגברים ונשים מאופיינים בביטחון עצמי ובאסרטיביות, כך גוברים הסיפוק וההנאה המיניים שלהם. הגמישות ויכולת ההסתגלות של אנשים אנדרוגיניים (ניחנים בתכונות פסיכולוגיות נשיות וגבריות כאחד), יוצרים יחסי מין מספקים. שוני תרבותי: תרבויות שונות במתירנות שלהן למשחקי מין של ילדיהן. תרבויות שונות נבדלות בהיתר ליחסי מין לפני הנישואין, גם דפוסי הפעילות המינית לאחר הנישואין משתנים מחברה לחברה (מונוגמיה, יחסי מין מחוץ לנישואין). חשיבותה של הפעילות המינית שונה בין תרבויות, וגם התפיסה של יצר המין (עידוד איפוק, או יצר מיני נתפס כחלש). עמדות כלפי הומוסקסואליות שונות בתרבויות שונות, כמו כן כל תרבות מתייחסת שונה להבדלים בין המינים בהתנהגות המינית ( תפיסת העדר הבדלים, תפיסת יצר המין הנשי כחזק יותר, תפיסת היצר הגברי כחזק). השפעות שמקורן בתפקידי המין: ההתנהגות המינית כמו כל התנהגות היא נלמדת ומושפעת מגורמים סביבתיים מרובים. ציפיות חברתיות נבדלות מההתנהגויות המיניות של הנשים וגברים מופנמות ע"י הפרט, מכתיבות את אמונותיו ועמדותיו באשר למין ומשפיעות על ערותו המינית ועל התעניינותו במין ועל התנסויותיו המיניות בפועל. המשמעות המיוחסת למין: נשים בד"כ מיחסות למין משמעות של קרבה, חום וגברים מייחסים למין הישג הרפתקה, או שחרור פיזי. עדין רווחת בחברה הדעה כי יצר המין של האישה פחות מזה של הגבר וכי מיניות השיאה מותנית בקשר רגשי אמון ואהבה, וניתנת לעירור בעיקר באמצעות גירויים רומנטיים. ממחקרים עולה כי לגברים ניסיון מיני רב יותר. ההתנסות המינית של האישה, מלווה באפשרות להרות ולכן החברה מדגישה בחינוכה את הבנות את ההשלכות האפשריות בפעילותן המינית זו מקושרת לרגש ולמשפחתיות ויחסים יציבים. נשים קושרות מין ברגש, באמצעי תקשורת נוסף, והתנסותן המינית הראשונה היא רומנטית. גברים רואים במין פורקן פיזי, הישגיות והם נוטים לבודד סיפוק מיני מאספקטים אחרים של היחסים. בנות צריכות שיתקיימו תנאים שמרניים מסוימים ע"מ לקיים יחסי מין (כבוד, אהבה, רומנטיות), גברים לא מעמידים תנאים רבים. הפסיכואנליטיקאיות צ'ודורואו ודינרסטיין: רואות בעובדה שהאישה יולדת ומגדלת תינוקות את ההשפעה על ההבדלים בין המינים. הן סבורות כי בהתחלה הקשר הרגשי והמיני חד הם. כלומר התינוק אינו מפריד בין עצמו לאם, והם נתפסים בעיניו כישות אחת. כשמתפתחת יכולת ההבחנה בין ה"אני" ל"אחר", האם היא ה"אחר", היא אובייקט האהבה וההפנמה הראשון. בגיל שנה וחצי מתחילה להתפתח אצל הילד הזהות המינית, ע"מ שתינוק זכר יתפתח זהות מינית הוא צרים להתרחק מהאם ולהזדהות עם האב. הילד מדחיק את ההזדהות עם האם ומפתח הגנות נגד הצרכים והרגשות של הינקות. בשל התרחקות מהאם קל יותר לגברים לפתח גבולות "אני" אך קשה להם יותר ליצור אינטימיות. מכיוון שגברים מדחיקים את הקשר הרגשי עם האם אך לא את הקשר המיני, הקשר המיני, הוא המודגש ביחסים אינטימיים. זו גם הסיבה שבשלה גברים מסוגלים ליהנות ממין מנותק מרגש ויש להם דרישות נמוכות מאישה עמה הם מוכנים לקיים יחסי מין. לילדה לעומת זאת קל לפתח זהות מינית נשית אולם קשה לה לפתח "אני" עצמאי. משום כך גבולות ה"אני" של נשים חדירים הוא בא לידי ביטוי באמצעות הקשר עם הזולת. נשים מדחיקות את הקשר המיני לאם ולא את הקשר הרגשי אליה ולכן הקשר הרגשי בא לידי ביטוי ביחסים ואין עבורן כמעט מין מספק ללא רגש. מודעות לעוררות מינית: גברים מדווחים על עוררות מינית בעקבות התבוננות בחומר פורנוגראפי. נשים מדווחות על עוררות מינית יותר מגברים מסרטים ומספרים ארוטיים בהם המין הוא חלק מסיטואציה רומנטית. מאוחר יותר נמצא ששני המינים מעוררים מחומר פורנוגראפי, וייתכן שהסיבה היא המתירנות הגדולה יותר בתקופה המאוחרת. נשים יותר מגברים מתורגלות בהכחשת גירוי מיני. יוזמה בקשר ובפעילות מינית: ציפיות חברתיות שונות מגברים ומנשים מובילות להבדלים בין המינים בהתנהגות הקשורה לשליטה במישור האינטימי המיני. בחב' המערבית גברים נוטים ליזום את הקשר המיני יותר מנשים ולהכתיב את הפעילות המינית נשים אמנם פחות יוזמות אך הן מפקחות בעידוד או בהתנגדות. סיכומים האוניברסיטה הפתוחה שאילתא .
