הכנה לבחינה - סיכום המזרח התיכון בין מלחמות העולם
1. נתח את השפעת השינויים במערכת הכלכלית והפוליטית באירופה מ1929 על ההדברות שבין המעצמות המנדטוריות להנהגת הציבור הלאומי במדינות הערביות השונות באיזור.
1.1 המשבר הגדול והטוטליטריזם באירופה
1.2 המשבר הגדול והמזה"ת
1.3 פרשת חבש
1.4 המתח הבין-דורי: אעיאן מול אפנדיה
1.5 כיצד השפיעו האירועים והשינויים הנ"ל על ההדברות עם המעצמות המנדטוריות בכל אחת מהארצות
1.5.1 מצרים
1.5.2 א"י\פלסטין
1.5.3 עראק
1.5.4 סוריה\לבנון
1.1 המשבר הגדול והטוטליטריזם באירופה
שנות העשרים באירופה כונו "שנות העשרים המאושרות". היו אלה שנים של רגיעה ושל ניצחון המערב הקפיטליסטי, פרלמנטרי. פעולתו של המערב בשנים האלו היא שהכתיבה את רוח שנות העשרים במזרח התיכון.
ב14 לאוקטובר 1929, התמוטטה הבורסה בארה"ב, ועקב תלותה של אירופה מבחינה כלכלית בבורסה האמריקנית, החל משבר כלכלי עולמי החמור בתולדות העת החדשה. היו מדינות שלא הצליחו להתמודד עם המשבר ללא פגיעה ברוח התרבותית-פוליטית של חברותיהן.
בעקבות המשבר הכלכלי נוצר, אם כן, גם משבר רעיוני-חברתי-פוליטי. בעקבות המשבר צצו ועלו כוחות מכיוונים שונים ששמו להם למטרה להכריע את הליברליזם והפרלמנטריזם. היו אלה הפשיזם מחד, והקומוניזם מאידך.
הארצות בהן נפגע הליברליזם יותר מכל היו איטליה וגרמניה. באיטליה שלט מוסוליני והשליט את הפשיזם, ובגרמניה מ1933, היטלר שהשליט את הנציזם, וכך פירק למעשה את רפובליקת ויימר הדמוקרטית. האפשרות שמוסוליני והיטלר יתחברו יחדיו היתה לדאגה הראשונה במעלה באירופה בשנים אלו.
לאחר פרוץ המשבר הגדול, וכן עליית הכוחות הטוטליטריים, ואיומם על הסדר הפרלמנטרי, אירופה חזרחה לעמוד בראש סדר העדיפויות הן עבור בריטניה והן עבור צרפת והן השקיעו פחות באיזורינו שנתפס בעל חשיבות משנית.
- ממשרד המושבות לתת-ועדה לענייני המזה"ת –
מדיניות הבריטים: שמירת הסטטוס קוו – וחיפוש שקט תעשייתי במזה"ת תוך מינימום מעורבות. שיתוף פעולה עם האעיאן, תמיכה בהם אך ללא סיוע ממשי.
בריטניה נכשלה ולא בנתה גשר לקבוצות החדשות – הדור הצעיר והאפנדיה.
1.2 המשבר הגדול והמזה"ת
גם במזה"ת התיכון, שהיה תלוי כלכלית במעצמות האירופיות התמוטט כל המסחר לעת המשבר הגדול. החקלאים והיצואנים סבלו הכי הרבה מהמשבר. הענפים המרכזיים של המסחר התמוטטו כי לא היה יותר ביקוש: כותנה במצרים, תמרים בעראק. גם בא"י כל התעשיות המסורתיות התמוטטו (שמן זית, פרדסנות, סבון), והעלייה והעבודה היהודית אף החמירו את המשבר.
מי שהכי נפגעו מהמשבר היו הפלאחים, השבטים, אנשי המסחר. המשברים הכלכליים הניחו את הקרקע לרעיונות פאשיסטים טוטליטרים. רעיונות שהציעו מציאות אחרת. השנאה למיעוטים גברה – הן במצרים בה שלטו המיעוטים ב90% מהחברות הכלכליות והן בא"י, היהודים ששלטו בשוק העבודה. דווקא מי שיצא יחסית בשלום מהמשבר היו האעיאן. האעיאן השתלטו על המנגנונים הכלכליים, הם הטילו מסים כבדים יותר באמצעות שליטתם במדינה וצמצמו שירותים. הם עצמם התחמקו ממסים, וקנו מעצמם (בעזרת המדינה) את עודפי הייצור שלא היה להם קונים באותה עת. התנהלותה של העלית באותה תקופה העמיקה את המתח הבין-דורי והבין מעמדי.
1.3 פרשת חבש
יריית הפתיחה לקראת מלה"ע ה2. איטליה מ32 בשלטון מוסוליני, השואף לכיבושים ולשליטה. איטליה נחלה תבוסה לאיתיופיה בקרב אדואה 1896, מוסוליני רוצה למחוק את הכתם. מוסוליני משדר תעמולה באמצעות ראדיו בארי למזה"ת בערבית בה הוא מציג את עצמו כמגן האִסלאם והערביות, והוא טוען כי יעלה את קרנו של האִסלאם באתיופיה, הנמצא תחת דיכוי במשטרו של הקיסר הנוצרי היילה סלאסי. אתיופיה נכבשת על ידי מוסוליני ב1935, ותחת שלטונו הוא מחריב את הקיסרות הנוצרית ועושה איסלאמיזציה של אתיופיה. התוצאה של פרשת חבש, כאשר הבריטים לא עשו דבר כדי למנוע אותה, וחבר הלאומים לא התערב – היא שניתן להכות במעצמות הפרלמנטריות בלא תגובה מצידן. דבר זה גורם להתססה ברחובות המזרח התיכון, כאשר מתחיל דיון פנים מזרח-תיכוני ש"האם כדאי להחליף את המעצמות הפרלמנטריות בפשיסטיות". האליטה כמובן אינה בעד מוסוליני והפשיזם כי הם רוצים לשמר את המצב הנוח להם. אם כן בדיון נוצרים שני מחנות: האחד מצדד בתמיכה במעצמות תוך ציפיה מהם לתגמול נרחב עקב החלשותן בזירה העולמית, והמחנה השני מצדד במרי ומאבק במחנות.
1.4 המתח הבין-דורי והבין-מעמדי – אעיאן מול אפנדיה
מערכת החינוך הנרחבת והמצליחה במזרח התיכון בשנות העשרים מוציאה המוני בוגרים במקצועות שונים. משכילים אלו וכן אנשי צבא ופקידים בינוניים מהווים את מעמד הביניים – האפנדיה. המוני הבוגרים נשארים מחוץ למעגל העבודה והאבטלה רבה מאוד. הם זועמים על השכבות העליונות (האעיאן) שהשאירו אותם מחוץ למשחק החברתי, הכלכלי, והפוליטי. התהליכים של המשבר הכלכלי, עליית הפשיזם ופרשת חבש גורמים לערעור מעמדו של הדור ההיסטורי (האעיאן), שכן הדור הצעיר טוען כלפיהם שפעולתם לעצמאות עקרה, כי הם לא באמת רוצים עצמאות כי שימור המצב הקיים נוח להם, וגם הם פועלים באופן מתון מדי.
אנשי האפנדיה פונים לפוליטיקה – אך לא בדרך המסורתית. הם איבדו את אמונם בליברליזם ובפרלמנטריזם. הם האמינו באלימות על מנת להשיג הישגים פוליטיים. בני הדור הצעיר מושפעים מהתנועות הפאשיסטיות באירופה. הם הקימו תנועות שתרגמו את הסמלים של התנועות הפשיסטיות: גרמני הנאצית ואיטליה הפשיסטית הפכו למודל לחיקוי – רק בסמלים חיצוניים ובאופן התארגנות פרט למקרים בודדים בהם אומצו תיאוריות פשיסטיות של ממש.
1.5 כיצד השפיעו האירועים והשינויים הנ"ל על ההדברות עם המעצמות המנדטוריות בכל אחת מהארצות
1.5.1 מצרים
1.5.2 א"י\פלסטין
1.5.3 עראק
1.5.4 סוריה\לבנון
1.5.1 מצרים
הבריטים לא ניסו לחדש את המו"מ להגיע לחוזה עצמאות. הם התייאשו מהניסיון להגיע לחוזה לפי תנאיהם שלהם, ולכן העדיפו לשמור על הסטטוס קוו של ההצהרה החד צדדית. לצורך כך הם תמרנו את פואד לפזר את הממשלה ולהשעות את החוקה, ולמנות ממשלה שתפעל מתוקף צווי המלך. המלך מינה את אסמאעיל צדקי, יריב הופד, לרה"מ, והוא שלט כמעין דיקטטור. שנות השלטון של צדקי וממשיכי דרכו עד 1935 היו שנים של רגיעה פוליטית למרות המשבר הכלכלי, והבריטים חדלו מלהתעניין בענייניה של מצרים, והזניחו את הדור הצעיר ואת האפנדיה. השעיית החוקה מ1923 היוותה פגיעה חמורה בפרלמנטריזם במצרים. ב1935 פרצו מהומות כתוצאה משילוב של משבר האפנדיה (המוני האפנדים שלא היה להם מה לעשות עם השכלתם), ושל פרשת חבש. המהומות בניגוד לעבר מתחילות מלמטה, וההנהגה הנבוכה "תופסת טרמפ" לאומי על המהומות ומכירה בהן כבשלה. הופד מנצל את הלחץ על הבריטים בעקבות המהומות, וטוען כי עד שלא תחודש החוקה של 1923, לא יפסקו המהומות. הבריטים הבינו שהם מאבדים את שליטתם הן על הרחוב והן על הופד. הופד הבין כי הוא מאבד את שליטתו על העם, לכן נוצר אינטרס משותף של הבריטים והופד לשלוט על הרחוב. המצב הקיים נוח הן לבריטים והן לאליטות של הופד ולכן הם מנסים לשמר אותו. בבחירות 1936, מרכיב מצטפא נחאס ממשלה, ומגיע תוך 4 חודשים להסכם עם הבריטים שמכיר רשמית בסיום הכיבוש וביטול הקפיטולציות וצירוף מצרים לחבר הלאומים, אך הבריטים משאירים צבא במצרים, וכן המצרים מוותרים רשמית על סודאן.
הופד בעקבות ההסכם והויתור על סודאן נתפס כמשת"פ של הבריטים. מ1935 ועד 1942 – אלו שנים אלימות של התנגשויות בין תנועות נוער שונות ברחובות. הדור הצעיר והמלך אוהדים את מדינות הציר, וזאת בניגוד לופד שעושה יד אחת עם הבריטים. ב1939 פארוק ממנה את עלי מאהר, נאמנו ותומך במדינות הציר. גם הרמטכ"ל עלי אלמצרי תומך בהן. הבריטים גורמים להדחתם, ומאוחר יותר כאשר צבאו של רומל מתקרב למצרים, הבריטים כופים על המלך באמצעות הצבא מינויו של הופד לממשלה – מה שמחסל הן את יוקרת בית המלוכה, והן את יוקרת הופד בעיני ההמון.
1.5.2 א"י\פלסטין
הפלסטינים סובלים מאוד מהמשבר הכלכלי, והמשק היהודי גורם אף להחמרת המשבר במשק הפלסטיני. האעיאן יוצא מהמשבר באמצעות מכירת קרקעות ליהודים – מה שגורם להווצרות מתח בין מעמדי ושנאה לאעיאן. בא"י, כזכור, לא הכירו הבריטים בציבור הערבי כציבור בעל זכויות פוליטיות, אך לאחר מהומות 1929, הם החזירו לסדר היום את הרעיון לכונן מועצה מחוקקת כל-ארצישראלית. למעשה א"י הייתה המקום היחיד במזה"ת בו הבריטים השקיעו יותר אחרי 29, ולא פחות. אך הערבים לא היו מוכנים להסתפק בפחות מביטולה של הצהרת בלפור. ב1934, כאשר מת מוסא כאט'ם אלחֻסיני, הדמות הפרגמטית של הפוליטיקה הפלסטינית, פחתו עוד יותר הסיכויים להגיע לדיאלוג פורה. המדיניות של הבריטים בשנות העשרים הייתה השקטת הערבים באמצעות המוסד האִסלאמי "המועצה האִסלאמית העליונה" בראשות אמין אלחֻסיני. החל ממאורעות 1929, וכן עם הועידה האִסלאמית בירושלים ב1931, ראו הבריטים כי אין הם יכולים עוד לסמוך על השקטת הארץ באמצעות המנגנון האִסלאמי שכן המופתי ביצע פוליטיזציה של האִסלאם. הדור המשכיל הצעיר התריס נגד העלית של ה"מג'לסיין" וה"מעארדה" שלא התעמתו עם בריטניה ומדיניותה לא נשאה פירות במאמץ הלאומי. לקראת אמצע העשור ניסתה המנהיגות הותיקה לחדש את רעיון המועצה המחוקקת, אך עתה הבריטים לא רצו לדון בכך, וזאת בגלל רדיפות היהודים באירופה. גם בא"י ב1936, החלו מהומות אלימות. בניגוד למצרים ולסוריה, אצל הפלסטינים לא הצליח הממסד הותיק לנצל את המהומות לטובתו (לפחות זמנית), והעלית לא הצליחה לשמור על כוחה. הדור המשכיל החדש הצית את המרי, הדור הותיק לא הצליח לכבותו, ושכבות המצוקה, בעיקר הפלאחים הכפריים והכנופיות החמושות שלהן שהיו נעדרי כל אידיאולוגיה פוליטית השתלטו על המרד והביאו למלחמת אחים שקורבנותיה היו הן המנהיגות הותיקה, הן הצעירה והן כלל העם הפלסטיני לשנים רבות. בשלב הראשון, הדור הצעיר והמשכיל גרם לפרץ המהומות, המרד והשביתה הכללית, שלא הצליחו לפגוע ביישוב היהודי ובבריטים, אך עוררו דיאלוג מחודש בין הבריטים לערבים. בשלב השני, העלית ניסתה להגיב למשבר על-ידי כינון "ועד ערבי עליון" ודיאלוג עם הבריטים, שאלה באמצעות ועדת פיל הציעו לחלק את הארץ כאשר חמש שישיות יהיו בשליטה ערבית. אך העלית לא הצליחה להתגבר על היריבות הפנימית בקרבה, והדור הצעיר לא הסכים לחלוקה של ועדת פיל. בשלב השלישי, נוצר מלחמת כול בכול, בעקבות השתלטות השכבות הנמוכות על המרי והפיכתו למלחמת כנופיות שבה נהרגו אלפי אנשים. התוצאה הייתה שהבריטים בסופו של דבר ביטלו את תמיכתם בהצהרת בלפור (1939), אך לא נותרה מנהיגות פלסטינית לאומית מודרנית שתוכל להיות פרטנר למו"מ עם הבריטים, שנאלצו לערב את מדינות ערב האחרות להתערב בסוגיה.
1.5.3 עיראק
בעיראק, עלית של ה"שריפים" – פיצל ואנשיו היו נאמנים לבריטים, כי בזכותם שלטו, וכן הבריטים סמכו על נאמנותם. לכן כבר ב1921, נבנה צבא עיראקי באישור הבריטים, וב1930, חתמו הבריטים חוזה עם הצמרת העראקית בדבר עצמאותה של עיראק, שנכנסה אפילו לחבר הלאומים. אולם, הבריטים שסברו כי במינימום השקעה יוכלו לשמור על יתרונותיהם האסטרטגיים בעיראק – טעו טעות מרה. הוויכוח הפנימי בתוך עראק אודות החוזה, וכן המשבר הכלכלי החמירו את המתיחות בין השבטים לממסד ובין המיעוטים למדינה. הממלכתיות הפרלמנטרית שעליה סמכו הבריטים התכרסמה במהרה לאור המשבר הכלכלי והתעמולה הטוטליטרית מאירופה. חל נתק חריף בין הממסד והבריטים לבין הדור הצעיר והצבא, שקציניו בדרגות הביניים (סא"ל-אל"מ) הפכו לפרו-נאצים או פרו פאשיסטים ועשו הפיכות צבאיות ב1936 ו1937.
בעראק לא היה משבר אפנדיה, משום שהדור המשכיל והצעיר טופח על ידי הממסד העצמאי (לפחות רשמית), בשילוב במערכות המינהל והצבא העצמאי. כאן המאבק הבין דורי היה בין הדור הצעיר המיליטנטי שהשתלב היטב במערכות המדינה לבין הממסד הפרו-בריטי הותיק.
משרד החינוך בראשות מנכ"לים כגון סאטע אלחצרי (הלאומן הפאן-ערביסט שונא המיעוטים), וד"ר סאמי שווכת (הפאשיסט) שם לו למדיניות לערב את הנוער הערבי-הסוני בפוליטיקה של המדינה תוך שילוב אלמנטים לאומניים. הצבא מאז העצמאות ועד אמצע העשור התרחב פי 2. עד 36 הייתה ממשלה בראשות יאסין אלהאשמי שקמה באמצעות הצבא (יאסין היה אחיו של הרמטכ"ל טה), ממשלה זו שילבה את הגורמים האנטי בריטיים והפרו בריטיים. ב1936, אירעה הפיכה צבאית בראשות הגנרל בּכְּר צדקי שרצח את שר ההגנה ג'עפר אלעסכרי, וגרם להמלטותו של הפרו בריטי נורי אלסעיד. מאז הצבא שלט ישירות בממשלה וכך נהרס הפרלמנטריזם של שנות ה20. ממשלתו של צדקי וסולימאן דגלה במיליטריזם לאומנות והערצת הנאציזם.
ב1937 אירעה הפיכה צבאית נוספת בראשות "ריבוע הזהב" – ארבעה קצינים מהדור הצעיר (והאפנדיה) אשר רצחו את בּכְּר צדקי, והקימו דיקטטורה צבאית תחת כסות אזרחית.
הדור הצעיר באמצעות קצינים בדרגות הביניים יצא נגד התרבות הפרלמנטרית של שנות העשרים, וכונן דיקטטורות צבאיות ולאחר מכן פעלו לצדה של גרמני הנאצית במלה"ע.
1.5.4 סוריה
בניגוד לשטחים של המנדט הבריטי, בשטחי המנדט הצרפתי לא נחלו הצלחה הצרפתים בשנות העשרים ביצירת יציבות, ואכן שנים אלו לא היו שנים של שקט בניגוד לשטחי השלטון הבריטי. בשנות העשרים לא הושגה פשרה בין הצרפתים לציבור הלאומי ובשנות השלושים כבר לא ניתן היה להשיג פשרה כזו. בדצמבר 1935, זמן קצר אחרי המהומות במצרים, פרצו גם המהומות בסוריה. ה"גוש הלאומי" כמו הופד במצרים, חתר להישגים לאומיים תוך דיאלוג עם הצרפתים ושימור המעמד החברתי-כלכלי. הדור הצעיר והאפנדיה, שהתרחבו בעקבות תהליכים חברתיים-כלכליים, נכנסו לפוליטיקת הרחוב באמצעים אלימים כמו במצרים. הדור הצעיר השתחרר מהרבעים הישנים ומהכבלים לשכבת האעיאן בשיטת הפטרון-קליינט. צצו תנועות נוער לאומיות חדשות שלקחו את ארגונן וסמליהן מהתנועות הפאשיסטיות והנאציות באירופה. התנועות האלו דגלו בלאומנות קיצונית יותר ויותר וגינו את ה"גוש הלאומי" כמתון מדי ומשתף פעולה של הצרפתים. הויכוח שהתנהל בסוריה היה האם להזדהות עם מוסוליני והפשיזם ולייחל למפלתה של צרפת (שכיב ארסלאן), או שמא לנצל את המשבר העולמי כדי ללחוץ על צרפת לחתום על הסכם שיעניק לסורי עצמאות. ה"גוש הלאומי", כמו הופד במצרים בחר באפשרות השניה, ונשאר נאמן לסיסמתו "שיתוף פעולה תוך שמירת הכבוד". הצעירים שהתנגדו בחריפות למדיניות הזאת, חוללו את המהומות, וה"גוש הלאומי" השכיל לקחת עליהן בעלות ובעצם לשנות את המדיניות שלו כדי ללחוץ על צרפת. הצרפתים אכן חידשו ב1936 את המו"מ לעצמאות. הסורים הגיעו לטיוטת הסכם עם ממשלת ליאון בלום בצרפת, אך ממשלה זו התמוטטה והממשלה החדשה לא הסכימה לאשרר את ההסכם, ואפילו מסרה את חבל אלכסנדריה לתורכיה. בעקבות אי-אשרור ההסכם נשאב ה"גוש הלאומי" לפוליטיקה החדשה האלימה של רוח שנות השלושים, וזאת באמצעות התנועות החדשות וארגוני הנוער השונים שכפו את הרוח החדשה הזו.
1. נתח את השפעת השינויים במערכת הכלכלית והפוליטית באירופה מ1929 על ההדברות שבין המעצמות המנדטוריות להנהגת הציבור הלאומי במדינות הערביות השונות באיזור.
1.1 המשבר הגדול והטוטליטריזם באירופה
1.2 המשבר הגדול והמזה"ת
1.3 פרשת חבש
1.4 המתח הבין-דורי: אעיאן מול אפנדיה
1.5 כיצד השפיעו האירועים והשינויים הנ"ל על ההדברות עם המעצמות המנדטוריות בכל אחת מהארצות
1.5.1 מצרים
1.5.2 א"י\פלסטין
1.5.3 עראק
1.5.4 סוריה\לבנון
1.1 המשבר הגדול והטוטליטריזם באירופה
שנות העשרים באירופה כונו "שנות העשרים המאושרות". היו אלה שנים של רגיעה ושל ניצחון המערב הקפיטליסטי, פרלמנטרי. פעולתו של המערב בשנים האלו היא שהכתיבה את רוח שנות העשרים במזרח התיכון.
ב14 לאוקטובר 1929, התמוטטה הבורסה בארה"ב, ועקב תלותה של אירופה מבחינה כלכלית בבורסה האמריקנית, החל משבר כלכלי עולמי החמור בתולדות העת החדשה. היו מדינות שלא הצליחו להתמודד עם המשבר ללא פגיעה ברוח התרבותית-פוליטית של חברותיהן.
בעקבות המשבר הכלכלי נוצר, אם כן, גם משבר רעיוני-חברתי-פוליטי. בעקבות המשבר צצו ועלו כוחות מכיוונים שונים ששמו להם למטרה להכריע את הליברליזם והפרלמנטריזם. היו אלה הפשיזם מחד, והקומוניזם מאידך.
הארצות בהן נפגע הליברליזם יותר מכל היו איטליה וגרמניה. באיטליה שלט מוסוליני והשליט את הפשיזם, ובגרמניה מ1933, היטלר שהשליט את הנציזם, וכך פירק למעשה את רפובליקת ויימר הדמוקרטית. האפשרות שמוסוליני והיטלר יתחברו יחדיו היתה לדאגה הראשונה במעלה באירופה בשנים אלו.
לאחר פרוץ המשבר הגדול, וכן עליית הכוחות הטוטליטריים, ואיומם על הסדר הפרלמנטרי, אירופה חזרחה לעמוד בראש סדר העדיפויות הן עבור בריטניה והן עבור צרפת והן השקיעו פחות באיזורינו שנתפס בעל חשיבות משנית.
- ממשרד המושבות לתת-ועדה לענייני המזה"ת –
מדיניות הבריטים: שמירת הסטטוס קוו – וחיפוש שקט תעשייתי במזה"ת תוך מינימום מעורבות. שיתוף פעולה עם האעיאן, תמיכה בהם אך ללא סיוע ממשי.
בריטניה נכשלה ולא בנתה גשר לקבוצות החדשות – הדור הצעיר והאפנדיה.
1.2 המשבר הגדול והמזה"ת
גם במזה"ת התיכון, שהיה תלוי כלכלית במעצמות האירופיות התמוטט כל המסחר לעת המשבר הגדול. החקלאים והיצואנים סבלו הכי הרבה מהמשבר. הענפים המרכזיים של המסחר התמוטטו כי לא היה יותר ביקוש: כותנה במצרים, תמרים בעראק. גם בא"י כל התעשיות המסורתיות התמוטטו (שמן זית, פרדסנות, סבון), והעלייה והעבודה היהודית אף החמירו את המשבר.
מי שהכי נפגעו מהמשבר היו הפלאחים, השבטים, אנשי המסחר. המשברים הכלכליים הניחו את הקרקע לרעיונות פאשיסטים טוטליטרים. רעיונות שהציעו מציאות אחרת. השנאה למיעוטים גברה – הן במצרים בה שלטו המיעוטים ב90% מהחברות הכלכליות והן בא"י, היהודים ששלטו בשוק העבודה. דווקא מי שיצא יחסית בשלום מהמשבר היו האעיאן. האעיאן השתלטו על המנגנונים הכלכליים, הם הטילו מסים כבדים יותר באמצעות שליטתם במדינה וצמצמו שירותים. הם עצמם התחמקו ממסים, וקנו מעצמם (בעזרת המדינה) את עודפי הייצור שלא היה להם קונים באותה עת. התנהלותה של העלית באותה תקופה העמיקה את המתח הבין-דורי והבין מעמדי.
1.3 פרשת חבש
יריית הפתיחה לקראת מלה"ע ה2. איטליה מ32 בשלטון מוסוליני, השואף לכיבושים ולשליטה. איטליה נחלה תבוסה לאיתיופיה בקרב אדואה 1896, מוסוליני רוצה למחוק את הכתם. מוסוליני משדר תעמולה באמצעות ראדיו בארי למזה"ת בערבית בה הוא מציג את עצמו כמגן האִסלאם והערביות, והוא טוען כי יעלה את קרנו של האִסלאם באתיופיה, הנמצא תחת דיכוי במשטרו של הקיסר הנוצרי היילה סלאסי. אתיופיה נכבשת על ידי מוסוליני ב1935, ותחת שלטונו הוא מחריב את הקיסרות הנוצרית ועושה איסלאמיזציה של אתיופיה. התוצאה של פרשת חבש, כאשר הבריטים לא עשו דבר כדי למנוע אותה, וחבר הלאומים לא התערב – היא שניתן להכות במעצמות הפרלמנטריות בלא תגובה מצידן. דבר זה גורם להתססה ברחובות המזרח התיכון, כאשר מתחיל דיון פנים מזרח-תיכוני ש"האם כדאי להחליף את המעצמות הפרלמנטריות בפשיסטיות". האליטה כמובן אינה בעד מוסוליני והפשיזם כי הם רוצים לשמר את המצב הנוח להם. אם כן בדיון נוצרים שני מחנות: האחד מצדד בתמיכה במעצמות תוך ציפיה מהם לתגמול נרחב עקב החלשותן בזירה העולמית, והמחנה השני מצדד במרי ומאבק במחנות.
1.4 המתח הבין-דורי והבין-מעמדי – אעיאן מול אפנדיה
מערכת החינוך הנרחבת והמצליחה במזרח התיכון בשנות העשרים מוציאה המוני בוגרים במקצועות שונים. משכילים אלו וכן אנשי צבא ופקידים בינוניים מהווים את מעמד הביניים – האפנדיה. המוני הבוגרים נשארים מחוץ למעגל העבודה והאבטלה רבה מאוד. הם זועמים על השכבות העליונות (האעיאן) שהשאירו אותם מחוץ למשחק החברתי, הכלכלי, והפוליטי. התהליכים של המשבר הכלכלי, עליית הפשיזם ופרשת חבש גורמים לערעור מעמדו של הדור ההיסטורי (האעיאן), שכן הדור הצעיר טוען כלפיהם שפעולתם לעצמאות עקרה, כי הם לא באמת רוצים עצמאות כי שימור המצב הקיים נוח להם, וגם הם פועלים באופן מתון מדי.
אנשי האפנדיה פונים לפוליטיקה – אך לא בדרך המסורתית. הם איבדו את אמונם בליברליזם ובפרלמנטריזם. הם האמינו באלימות על מנת להשיג הישגים פוליטיים. בני הדור הצעיר מושפעים מהתנועות הפאשיסטיות באירופה. הם הקימו תנועות שתרגמו את הסמלים של התנועות הפשיסטיות: גרמני הנאצית ואיטליה הפשיסטית הפכו למודל לחיקוי – רק בסמלים חיצוניים ובאופן התארגנות פרט למקרים בודדים בהם אומצו תיאוריות פשיסטיות של ממש.
1.5 כיצד השפיעו האירועים והשינויים הנ"ל על ההדברות עם המעצמות המנדטוריות בכל אחת מהארצות
1.5.1 מצרים
1.5.2 א"י\פלסטין
1.5.3 עראק
1.5.4 סוריה\לבנון
1.5.1 מצרים
הבריטים לא ניסו לחדש את המו"מ להגיע לחוזה עצמאות. הם התייאשו מהניסיון להגיע לחוזה לפי תנאיהם שלהם, ולכן העדיפו לשמור על הסטטוס קוו של ההצהרה החד צדדית. לצורך כך הם תמרנו את פואד לפזר את הממשלה ולהשעות את החוקה, ולמנות ממשלה שתפעל מתוקף צווי המלך. המלך מינה את אסמאעיל צדקי, יריב הופד, לרה"מ, והוא שלט כמעין דיקטטור. שנות השלטון של צדקי וממשיכי דרכו עד 1935 היו שנים של רגיעה פוליטית למרות המשבר הכלכלי, והבריטים חדלו מלהתעניין בענייניה של מצרים, והזניחו את הדור הצעיר ואת האפנדיה. השעיית החוקה מ1923 היוותה פגיעה חמורה בפרלמנטריזם במצרים. ב1935 פרצו מהומות כתוצאה משילוב של משבר האפנדיה (המוני האפנדים שלא היה להם מה לעשות עם השכלתם), ושל פרשת חבש. המהומות בניגוד לעבר מתחילות מלמטה, וההנהגה הנבוכה "תופסת טרמפ" לאומי על המהומות ומכירה בהן כבשלה. הופד מנצל את הלחץ על הבריטים בעקבות המהומות, וטוען כי עד שלא תחודש החוקה של 1923, לא יפסקו המהומות. הבריטים הבינו שהם מאבדים את שליטתם הן על הרחוב והן על הופד. הופד הבין כי הוא מאבד את שליטתו על העם, לכן נוצר אינטרס משותף של הבריטים והופד לשלוט על הרחוב. המצב הקיים נוח הן לבריטים והן לאליטות של הופד ולכן הם מנסים לשמר אותו. בבחירות 1936, מרכיב מצטפא נחאס ממשלה, ומגיע תוך 4 חודשים להסכם עם הבריטים שמכיר רשמית בסיום הכיבוש וביטול הקפיטולציות וצירוף מצרים לחבר הלאומים, אך הבריטים משאירים צבא במצרים, וכן המצרים מוותרים רשמית על סודאן.
הופד בעקבות ההסכם והויתור על סודאן נתפס כמשת"פ של הבריטים. מ1935 ועד 1942 – אלו שנים אלימות של התנגשויות בין תנועות נוער שונות ברחובות. הדור הצעיר והמלך אוהדים את מדינות הציר, וזאת בניגוד לופד שעושה יד אחת עם הבריטים. ב1939 פארוק ממנה את עלי מאהר, נאמנו ותומך במדינות הציר. גם הרמטכ"ל עלי אלמצרי תומך בהן. הבריטים גורמים להדחתם, ומאוחר יותר כאשר צבאו של רומל מתקרב למצרים, הבריטים כופים על המלך באמצעות הצבא מינויו של הופד לממשלה – מה שמחסל הן את יוקרת בית המלוכה, והן את יוקרת הופד בעיני ההמון.
1.5.2 א"י\פלסטין
הפלסטינים סובלים מאוד מהמשבר הכלכלי, והמשק היהודי גורם אף להחמרת המשבר במשק הפלסטיני. האעיאן יוצא מהמשבר באמצעות מכירת קרקעות ליהודים – מה שגורם להווצרות מתח בין מעמדי ושנאה לאעיאן. בא"י, כזכור, לא הכירו הבריטים בציבור הערבי כציבור בעל זכויות פוליטיות, אך לאחר מהומות 1929, הם החזירו לסדר היום את הרעיון לכונן מועצה מחוקקת כל-ארצישראלית. למעשה א"י הייתה המקום היחיד במזה"ת בו הבריטים השקיעו יותר אחרי 29, ולא פחות. אך הערבים לא היו מוכנים להסתפק בפחות מביטולה של הצהרת בלפור. ב1934, כאשר מת מוסא כאט'ם אלחֻסיני, הדמות הפרגמטית של הפוליטיקה הפלסטינית, פחתו עוד יותר הסיכויים להגיע לדיאלוג פורה. המדיניות של הבריטים בשנות העשרים הייתה השקטת הערבים באמצעות המוסד האִסלאמי "המועצה האִסלאמית העליונה" בראשות אמין אלחֻסיני. החל ממאורעות 1929, וכן עם הועידה האִסלאמית בירושלים ב1931, ראו הבריטים כי אין הם יכולים עוד לסמוך על השקטת הארץ באמצעות המנגנון האִסלאמי שכן המופתי ביצע פוליטיזציה של האִסלאם. הדור המשכיל הצעיר התריס נגד העלית של ה"מג'לסיין" וה"מעארדה" שלא התעמתו עם בריטניה ומדיניותה לא נשאה פירות במאמץ הלאומי. לקראת אמצע העשור ניסתה המנהיגות הותיקה לחדש את רעיון המועצה המחוקקת, אך עתה הבריטים לא רצו לדון בכך, וזאת בגלל רדיפות היהודים באירופה. גם בא"י ב1936, החלו מהומות אלימות. בניגוד למצרים ולסוריה, אצל הפלסטינים לא הצליח הממסד הותיק לנצל את המהומות לטובתו (לפחות זמנית), והעלית לא הצליחה לשמור על כוחה. הדור המשכיל החדש הצית את המרי, הדור הותיק לא הצליח לכבותו, ושכבות המצוקה, בעיקר הפלאחים הכפריים והכנופיות החמושות שלהן שהיו נעדרי כל אידיאולוגיה פוליטית השתלטו על המרד והביאו למלחמת אחים שקורבנותיה היו הן המנהיגות הותיקה, הן הצעירה והן כלל העם הפלסטיני לשנים רבות. בשלב הראשון, הדור הצעיר והמשכיל גרם לפרץ המהומות, המרד והשביתה הכללית, שלא הצליחו לפגוע ביישוב היהודי ובבריטים, אך עוררו דיאלוג מחודש בין הבריטים לערבים. בשלב השני, העלית ניסתה להגיב למשבר על-ידי כינון "ועד ערבי עליון" ודיאלוג עם הבריטים, שאלה באמצעות ועדת פיל הציעו לחלק את הארץ כאשר חמש שישיות יהיו בשליטה ערבית. אך העלית לא הצליחה להתגבר על היריבות הפנימית בקרבה, והדור הצעיר לא הסכים לחלוקה של ועדת פיל. בשלב השלישי, נוצר מלחמת כול בכול, בעקבות השתלטות השכבות הנמוכות על המרי והפיכתו למלחמת כנופיות שבה נהרגו אלפי אנשים. התוצאה הייתה שהבריטים בסופו של דבר ביטלו את תמיכתם בהצהרת בלפור (1939), אך לא נותרה מנהיגות פלסטינית לאומית מודרנית שתוכל להיות פרטנר למו"מ עם הבריטים, שנאלצו לערב את מדינות ערב האחרות להתערב בסוגיה.
1.5.3 עיראק
בעיראק, עלית של ה"שריפים" – פיצל ואנשיו היו נאמנים לבריטים, כי בזכותם שלטו, וכן הבריטים סמכו על נאמנותם. לכן כבר ב1921, נבנה צבא עיראקי באישור הבריטים, וב1930, חתמו הבריטים חוזה עם הצמרת העראקית בדבר עצמאותה של עיראק, שנכנסה אפילו לחבר הלאומים. אולם, הבריטים שסברו כי במינימום השקעה יוכלו לשמור על יתרונותיהם האסטרטגיים בעיראק – טעו טעות מרה. הוויכוח הפנימי בתוך עראק אודות החוזה, וכן המשבר הכלכלי החמירו את המתיחות בין השבטים לממסד ובין המיעוטים למדינה. הממלכתיות הפרלמנטרית שעליה סמכו הבריטים התכרסמה במהרה לאור המשבר הכלכלי והתעמולה הטוטליטרית מאירופה. חל נתק חריף בין הממסד והבריטים לבין הדור הצעיר והצבא, שקציניו בדרגות הביניים (סא"ל-אל"מ) הפכו לפרו-נאצים או פרו פאשיסטים ועשו הפיכות צבאיות ב1936 ו1937.
בעראק לא היה משבר אפנדיה, משום שהדור המשכיל והצעיר טופח על ידי הממסד העצמאי (לפחות רשמית), בשילוב במערכות המינהל והצבא העצמאי. כאן המאבק הבין דורי היה בין הדור הצעיר המיליטנטי שהשתלב היטב במערכות המדינה לבין הממסד הפרו-בריטי הותיק.
משרד החינוך בראשות מנכ"לים כגון סאטע אלחצרי (הלאומן הפאן-ערביסט שונא המיעוטים), וד"ר סאמי שווכת (הפאשיסט) שם לו למדיניות לערב את הנוער הערבי-הסוני בפוליטיקה של המדינה תוך שילוב אלמנטים לאומניים. הצבא מאז העצמאות ועד אמצע העשור התרחב פי 2. עד 36 הייתה ממשלה בראשות יאסין אלהאשמי שקמה באמצעות הצבא (יאסין היה אחיו של הרמטכ"ל טה), ממשלה זו שילבה את הגורמים האנטי בריטיים והפרו בריטיים. ב1936, אירעה הפיכה צבאית בראשות הגנרל בּכְּר צדקי שרצח את שר ההגנה ג'עפר אלעסכרי, וגרם להמלטותו של הפרו בריטי נורי אלסעיד. מאז הצבא שלט ישירות בממשלה וכך נהרס הפרלמנטריזם של שנות ה20. ממשלתו של צדקי וסולימאן דגלה במיליטריזם לאומנות והערצת הנאציזם.
ב1937 אירעה הפיכה צבאית נוספת בראשות "ריבוע הזהב" – ארבעה קצינים מהדור הצעיר (והאפנדיה) אשר רצחו את בּכְּר צדקי, והקימו דיקטטורה צבאית תחת כסות אזרחית.
הדור הצעיר באמצעות קצינים בדרגות הביניים יצא נגד התרבות הפרלמנטרית של שנות העשרים, וכונן דיקטטורות צבאיות ולאחר מכן פעלו לצדה של גרמני הנאצית במלה"ע.
1.5.4 סוריה
בניגוד לשטחים של המנדט הבריטי, בשטחי המנדט הצרפתי לא נחלו הצלחה הצרפתים בשנות העשרים ביצירת יציבות, ואכן שנים אלו לא היו שנים של שקט בניגוד לשטחי השלטון הבריטי. בשנות העשרים לא הושגה פשרה בין הצרפתים לציבור הלאומי ובשנות השלושים כבר לא ניתן היה להשיג פשרה כזו. בדצמבר 1935, זמן קצר אחרי המהומות במצרים, פרצו גם המהומות בסוריה. ה"גוש הלאומי" כמו הופד במצרים, חתר להישגים לאומיים תוך דיאלוג עם הצרפתים ושימור המעמד החברתי-כלכלי. הדור הצעיר והאפנדיה, שהתרחבו בעקבות תהליכים חברתיים-כלכליים, נכנסו לפוליטיקת הרחוב באמצעים אלימים כמו במצרים. הדור הצעיר השתחרר מהרבעים הישנים ומהכבלים לשכבת האעיאן בשיטת הפטרון-קליינט. צצו תנועות נוער לאומיות חדשות שלקחו את ארגונן וסמליהן מהתנועות הפאשיסטיות והנאציות באירופה. התנועות האלו דגלו בלאומנות קיצונית יותר ויותר וגינו את ה"גוש הלאומי" כמתון מדי ומשתף פעולה של הצרפתים. הויכוח שהתנהל בסוריה היה האם להזדהות עם מוסוליני והפשיזם ולייחל למפלתה של צרפת (שכיב ארסלאן), או שמא לנצל את המשבר העולמי כדי ללחוץ על צרפת לחתום על הסכם שיעניק לסורי עצמאות. ה"גוש הלאומי", כמו הופד במצרים בחר באפשרות השניה, ונשאר נאמן לסיסמתו "שיתוף פעולה תוך שמירת הכבוד". הצעירים שהתנגדו בחריפות למדיניות הזאת, חוללו את המהומות, וה"גוש הלאומי" השכיל לקחת עליהן בעלות ובעצם לשנות את המדיניות שלו כדי ללחוץ על צרפת. הצרפתים אכן חידשו ב1936 את המו"מ לעצמאות. הסורים הגיעו לטיוטת הסכם עם ממשלת ליאון בלום בצרפת, אך ממשלה זו התמוטטה והממשלה החדשה לא הסכימה לאשרר את ההסכם, ואפילו מסרה את חבל אלכסנדריה לתורכיה. בעקבות אי-אשרור ההסכם נשאב ה"גוש הלאומי" לפוליטיקה החדשה האלימה של רוח שנות השלושים, וזאת באמצעות התנועות החדשות וארגוני הנוער השונים שכפו את הרוח החדשה הזו.
