סיכום תקשורת כתרבות להורדה - סיכומים אוניברסיטה פתוחה

במסגרת סיכומים של אוניברסיטה פתוחה מוגש לכם, סטודנטים יקרים סיכום תקשורת כתרבות להורדה חינם . הורדת הסיכום היא על אחריותכם בלבד. סיכומים נוספים של האוניברסיטה הפתוחה יועלו לאתר בהמשך. המשיכו לעקוב. יש לכם שאילתא בקשר ל: סיכומים של אוניברסיטה פתוחה ? צרו קשר. לימודים מהנים לכל הסטודנטים.

סיכום תקשורת כתרבות להורדה

יחידה לדוגמא - סיכום תקשורת כתרבות

תקשורת פופולרית היא גם תרבות

הקורס מנסה לבחון את גישת המחקר התרבותי, את מקום התקשורת בתרבות. עד כמה התקשורת משמשת את התרבות, מייצגת את התרבות, מה מקומה בחברה, עד כמה היא משפיעה, מה מקור הקהל וכיצד הוא צורך אותה, מה המשמעות עבורו.

השיעור נלמד:
מבוא – מתייחס לגישות מסורתיות ולביקורת עליהם.
מאמרו של קלנר
מאמרו של גירץ

הגישות המסורתיות

תמר ליבס מציגה שתי גישות מסורתיות מקובלות:
1. שימושים וסיפוקים וחלק מהגישה המבנית-תפקודית.
2. הגישה הביקורתית.

1. הגישה המבנית-תפקודית: זו הגישה הפונקציונלית הטוענת שלכל אחד יש צרכים המסופקים בדרכים שונות. בהקשר התקשורתי הכוונה היא שטקסטים שונים ממלאים צרכים שונים ומאפשרים תפקוד, התמצאות, התנהלות של פרטים בחיי היומיום. גישת הסיפוקים והשימושים, היוצאת מהגישה הפונקציונלית, טוענת שאנשים משתמשים בתכנים שונים, אמצעי תקשורת שונים, על מנת למלא צרכים שונים. כלומר, כל אחד מחליט כיצד הוא משתמש בתקשורת על מנת לספק לעצמו כל מיני צרכים. למשל, הצורך להתמצא בסביבה – ניתן לספק על-ידי צפייה בחדשות, או לבחירתי, ניתן לראות באינטרנט, לשמוע ברדיו וכד'. המענה יכול להיות מסופק על-ידי מדיה שונים וסוגי תכנים שונים כשכל אחד משתמש במדיה עדי לספק את הצרכים שלו, כשהצרכים משתנים בין אנשים ובמצבים שונים. למשל, אדם רוצה לראות דרמה כי הוא רוצה לברוח מהמציאות, מן סוג של אסקפיזם, ואדם אחר רוצה ללמוד על ערכים מקובלים בחברה, להתמצא מה מקובל מה נורמטיבי ומה לא נורמטיבי וכד'. כלומר, כל תוכן יכול לספק צרכים שונים.
2. הגישה הביקורתית: בתכנים התקשורתיים יש מסרים אידיאולוגיים. יש הכוונה, מאחורי הקלעים, יש נסיון להשפיע, להבנות אידיאולוגיות שליטות שמשרתות אינטרסים של בעלי כוח. לתכנים יש מסר חד משמעי, חד כיווני, שהחוקר צריך להתחקות אחריו ולהבין אותו ואת האינטרס שמאחוריו. לדוגמא: מחקרם של גרבנר וגרוס,השימוש המרובה בתכנים אלימים בתקשורת יוצר תפיסת עולם ותחושה של פחד, סכנה וחוסר אונים ולכן זה משרת את בעלי הכוח כי אנשים במצב של פחד אינם נוטים לעשות שינויים אלא נותנים עוד יותר כוח לבעלי הכוח.

ביקורת על הגישות המסורתיות:
ישנם שני היבטים מרכזיים לביקורת על הגישות המסורתיות:
1. 2 הגישות לוקות בהתייחסות חד מימדית למושאי המחקר שלהם. בגישה הראשונה מושא המחקר הוא הפרטים, האנשים בחברה. יש הרגשה שמתייחסים אליהם באופן חד מימדי – לכולם יש צרכים המסופקים ע"י התקשורת, יש רשימה של צרכים ושל סיפוקים המקבעת את התפיסה. יש מסר חד משמעי/מימדי החוזר על עצמו בכל מיני תכנים תקשורתיים ואין כאן מקום לדיון רחב יותר. גם בגישה השנייה המסר, שהוא המושא של המחקר, הוא מאוד חד מימדי. רק מסר אידיאולוגי, מאוד מוטה, מאוד מגמתי. אין מקום למסרים אחרים ולמגוון – זה מאוד מקובע.
2. ביקורת יותר מתודולוגית – הגישות מתאימות את הממצאים לתיאוריה שמוגדרת מראש. כלומר, החוקר מגיע עם תפיסת עולם מסויימת למחקר ומחפש חיזוקים למה שהוא חושב שהוא ימצא. החוקר מגיע לשטח עם קיבעון ותפיסת עולם מגובשת.

מתוך 2 הביקורות הללו אנו יוצאים למחקרי התרבות המציגים גישה שונה, חלופה.

עקרונות מחקרי התרבות
מחקרי התרבות מנסים לטעון ולהגדיר את המקום של התקשורת בחברה דרך יחסי גומלין בין מפיקים, תכנים וקהלים, כאשר הקהלים מפיקים משמעות מתוך תכני התקשורת בהקשר חברתי תרבותי מסויים. כלומר, הטענה היא שזה לא תהליך חד כיווני וחד מימדי אלא תהליך של יחסי גומלין, תהליך עם אינטראקציה שכל אחד מהצדדים יש לו מקום בתהליך, משמעות בתהליך וכמובן גם יכול לקחת ממנו את מה שהוא בוחר.

ישנם 3 מרכיבים לתהליך:
1. הפקה וייצור של תכני תקשורת.
2. טקסטים תקשורתיים – תכנים ומשמעויות.
3. צריכה והתקבלות – פענוח ע"י קהלים.

הטענה היא שבתהליך התקשורת ישנם 3 גורמים, קשרים בין 3 מרכיבים.
1. המרכיב הראשון הוא ההפקה – כל מה שקורה מאחורי הקלעים. אנחנו לא רואים את זה אך יודעים שהוא קיים. אין זה משנה אם זה במערכת החדשות, בעריכה, בצילום או בכל דבר שהוא המתרחש מאחורי הקלעים. זה הבסיס לייצור של תכנים תקשורתיים. זה תהליך ההפקה.
2. המרכיב השני זה התוצר, הטקסטים עצמם. זה יכול להיות כתבה, פרסומת, תוכנית טלביזיה, שידור ברדיו – כל דבר שהוא טקסט תקשורתי, כל דבר הנושא משמעות ומעביר תכנים ומסרים.
3. המרכיב השלישי – האופן שבו הקהל מפרש את הטקסטים והתכנים. ברגע שהטקסט מוצג, התוכנית משודרת, הפרסומת מוקרנת. מה קורה עם נקהל? מה קורה עם כל אחד מאיתנו שצורך אותה. איזו משמעות הוא נותן לה, מה הוא מבין ממנה ואיזו משמעות הוא נותן לה. כלומר, מה הפרט עושה עם הטקסט ואיך הוא מקבל אותו – המושג הוא התקבלות.

בין 3 המרכיבים הנ"ל יש יחסי גומלין, יש אינטרקציה כל הזמן. יש תהליך בין החברה, התרבות והתקשורת כמייצגת. המסרים עוברים, מושפעים, משפיעים, הקהל משפיע ומושפע. לכל אחד מהמרכיבים יש משמעות בתוך התהליך והמשמעות אינה חד מימדית או חד משמעית אלא היא תלויה בהקשר, באדם, בסביבה.

קלנר (1995) – חקר תרבות, רב תרבותיות ותרבות התקשורת

קלנר מנסה להגדיר את 3 עקרונות של מחקר התרבות ואת מקום התקשורת בחיינו.

מהי תקשורת? – קלנר טוען שהתקשורת מעצבת את הזהות שלנו, את העצמיות שלנו ואת המשמעות של ההוויה שלנו. היא עושה זאת דרך דימויים, סמלים, מיתוסים, המגבשים את תפיסת עולמנו, מספקים לנו ערכים, נורמות, יוצרים בסיס לתרבות משותפת עבור קבוצה חברתית. הוא קורא לתקשורת "פדגוגיה של תרבות" – התקשורת אחראית ללמד אותנו, להציג לנו, לעזור לנו להתנהל בחיי היומיום, מה לחשוב, איך לחשוב. התקשורת היא סוג של חיברות העוזר לנו להבין על מה לחשוב וכיצד לחשוב, מה מקובל ומה לא, איזה ערכים או נורמות. איך התכנים של התקשורת עוזרים לנו להבין איך להתנהל. דרמה, טלנובלות, יכולות לספק בריחה מהמציאות רך יכולות גם לספק תובנות מהמציאות של מה מקובל או מה לא, כיצד להתנהג, כיצד להתלבש וכד'. חדשות ואקטואליה – בכל מהדורת חדשות נחשפים לדברים שנעשים בהתאם לנורמות, כדברים המוצגים כחיוביים לעומת השלילי, המוכה, הלא מקובל בחברה. אנחנו מובנים לתוך סכימה של איך מקבלים, מתנהגים בחברה, מה מקובל וכד'.
קלנר טוען שהפרטים בחברה, כל אחד מאיתנו כצרכן, חייב לגבש לעצמו חשיבה ביקורתית כלפי הסביבה, לבקר מסרים, להתנגד למסרים, להעלות ספק. תפקיד מחקרי התרבות הוא להעצים את הפרטים ולעזור להם לשלוט על סביבתם, לתת להם יותר כוח וידע מול המניפולציות הפועלות עליהם מידי יום. לטענתו על חוקרי תרבות ללכת לקהל ולבדוק מה הוא מבין מהתקשורת ולא להניח שכולם מבינים אותו דבר, כפי שהגישה ביקורתית טוענת. קלנר אומר שחוקרים צריכים לתת כלים בידי אנשים שיוכלו לנתח את הדברים, צריך להציג את הדברים בצורה מורכבת יותר, צריך לתת יותר מקום לפרטים בתהליך ולא רק למי שעומד מאחוריו.
קלנר טוען שמחקרי התרבות צריכים לבחון את תוצרי התרבות, תכנים תקשורתיים שונים, באופן ביקורתי, רב תרבותי ומרובה פרספקטיבות. למשל, צריך לבחון את התרבות השלטת אבל גם לבחון תת תרבויות, לבחון זרמים שונים שקולם פחות נשמע ויש להם פחות מקום בחברה, כגון מיעוטים שונים – כיצד הם מיוצגים. לבחון מסרים מנקודות מבט שונות. לבחון פרשנויות שונות לטקסטים ולא פרשנות אחת מרכזית. וכל זה כמובן, באופן ביקורתי כשלוקחים בחשבון את מערך הכוחות, את האינטראקציה בין המרכיבים השונים בתהליך ולא להתמקד במרכיב מרכזי. כלומר, לא כמו הגישה הביקורתית האומרת שכל הטקסטים מתכוונים להעביר אידיאולוגיה מסויימת. יש לנסות לראות איך ובאיזה הקשר הם מופקים, מי יוצר אותם ומדוע הוא יוצר אותם בצורה הזאת. מצד שני האם האנשים מבינים את המסר האידיאולוגי הזה? האם האנשים ביקורתיים כלפיו? לדוגמא, אם אני פמיניסטית, אני יכולה לראות טקסט שהוא מאוד הגמוני המחזק את השובניזם. למשל פרסומת המשמרת את חלוקת הכוח שהגברים הם הדומיננטים והנשים הנמצאות רק ברקע, ולמרות זאת אני יכולה להיות ביקורתית כלפי הטקסט ולהגיד אם הטקסט מייצג אותי או לא, אם הוא משקף את פני החברה או לא וכד'. אנו רואים שיש פה תהליך מאוד דינמי, באופן שבו קבוצות חברתיות מפרשות יש לו משמעות ואין אלו דברים שצריך להתעלם מהם. לכן התהליך הוא הרבה יותר ביקורתי, הרבה יותר מגוון, ויש הרבה דרכים לייצג טקסטים. לכן צריך לבחון את כל המגוון הזה כשחוקרים תרבות וכך להבין מה קורה באותה תרבות ואיך התקשורת מייצגת את אותה התרבות, עד כמה היא מייצגת קבוצות מיעוט, איך מיוצגים הומואים ולסביות בתקשורת וכו'. חוקר תרבות צריך לשאול את כל השאלות וגם לשאול את הקהלים שלו על מנת לקבל תמונה שלמה לגבי התרבות.
אחרי שקלנר הגדיר את מקום התקשורת ומקום מחקרי התרבות, הוא מרחיב ומפרט את 3 המרכיבים הללו ומנסה להסביר מה מקום כל מרכיב ואילו מחקרים ניתן לעשות במסגרת המרכיבים הללו.

1. הפקה וייצור של תכנים – כשמדברים על מחקרי תרבות, הטענה היא שמחקרים העוסקים בהפקה מנסים לבחון את התהליכים מאחורי הקלעים ולראות את הטקסטים הנוצרים בהקשר חברתי, תרבותי, כלכלי. כלומר, מחקרי הפקה ינסו לבדוק איך מתקבלות החלטות, איך מתנהל תהליך ההפקה, איך נקבעים התכנים, איזה אילוצים יש – טכניים, מבניים – מי קהל היעד, למי פונים. הוא ינסה להתחקות אחרי נוסחאות מקובלות הקובעות כללים ליצירת תכנים.
נקודת המוצא היא שמטרת ההפקה ברוב המקרים, היא כלכלית, מטרת רווח. המטרה הזו יוצרת נסיון להגיע למירה הקהלים, במינימום הוצאה, על מנת לייצור רווח. התוצאה של זה היא שיש לנו שבלונות שחוזרות על עצמן, מאוד הומוגניות במבנה ובתכנים וזה יוצר את המכנה המשותף הרחב ביותר. לכן נראה הרבה מאוד תוכניות חוזרות, סוגות (ז'אנר) שחוזרות על עצמן, כמו כוכב נולד, לרקוד עם כוכבים, תוכניות ריאליטי, החידונים השונים, טלנובלות וכד'. הנוסחאות והתהליך הזה מתרחש גם בחדשות. יש תהליך מובנה, ]פורמט קבוע של הפקת חדשות, נוסחאות החוזרות על עצמן. גם פה חוקר התרבות צריך לבדוק איך מסקרים, מה מסקרים, מדוע למשל לא מסקרים את מה שקורה בפריפריה אלא רק אם נופל קסאם? מה האידיאולוגיה העומדת מאחורי זה? זה מטה מאוד את האופן שבו הדברים מופקים.
2. טקסטים תקשורתיים – מה עושה חוקר תרבות בהקשר לטקסטים, לפי טרנר . הוא מציג ניתוחים שונים לטקסטים שונים. חוקר תרבות יכול לבדוק את תהליך ההפקה ולבחון טקסטים. יש ניתוחי תוכן כמותיים וניתוחי תוכן איכותיים.
ניתוחי תוכן כמותי – ניתוח מדיד, ניתוח המנסה לבודד אלמנטים בטקסט, בודק קשר בין משתנים ומנסה למצוא את המשמעות של הקשר הזה.
ניתוח איכותי – נדבר בעיקר על ניתוח סמיוטי הבוחן ניתוח של סמלים, ערכים, לוקח מספר מצומצם של תכנים ומנסה להתחקות אחרי סימנים תרבותיים בטקסט. כלומר, לנסות ולבדוק את מבנה הטקסט, הערכים, המסרים והמשמעויות שניתן להפיק ממנו. איזה תפיסת עולם מיוצגת בו.
ניתוח טקסט יכול לבחון סוגה תקשורתית כלשהי – איך בנויה טלנובלה. מה המבנה שלה? מה המאפיינים שלה? אילו דמויות קיימות בה? היחסים ביניהם, הערכים. ניתוח יכול להתמקד באידיאולוגיה מסויימת, כלומר, איך מיוצגים מסרים פמיניסטים/שוביניסטים בטקסטים. איך מיוצגת תפיסת עולם אימפריאליסטית בסרט אמריקאי – איך מוצג הלבן הטוב והחזק לעומת האויב שלו (שמשתנה מעת לעת. פעם היה אינדיאני, אח"כ שחור והיום הוא סיני/רוסי/קוריאני/ טרוריסט). ניתן לבדוק השוואות בין זמנים – איך סוקרה האינתיפאדה הראשונה לעומת האינתיפאדה השנייה במהדורות החדשות? יכולים להתמקד בנושא – איך סוקר תהליך ההתנתקות ולקחת כל מיני כתבות, תוכניות והיבטים ולראות איך עבר המבצע, אלו מסרים הועברו בו איך מיוצג הצבא ואיך יוצגו המתנחלים.
לטוענתו של קלנר הניתוח חייב להיות מנקודות מבט שונות, מעמדות סובייקט שונות. כלומר, את אותו הטקסט יש לבדוק איך תפרש אותו אישה וכיצד יפרש אותו גבר – מבחינה מגדרית. כיצד יפורש הטקסט על ידי אדם לבן לעומת אדם שחור, אדם צעיר לעומת אדם מבוגר וכד'. כלומר, יש לבחון כל מיני משתנים היכולים להשפיע באופן מגוון על משמעות הטקסט. יש צורך להסתכל על זה בצורה פתוחה.
4. ההתקבלות – מדובר בקהל. הטענה של חוקרי התרבות היא שטקסטים מאפשרים לאנשים שונים לפרש אותם בדרכים שונות, בהתאם לעמדת הסובייקט שממנה מגיע הצופה/הקורא לטקסט. אישה תפרש שונה מגבר וצעיר יפרש שונה ממבוגר.אנחנו מביאים את עצמנו לטקסט ומחליטים כיצד לפרש אותו. אין דרך מרכזית אחת לפרש את הטקסט, כפי שהגישה הביקורתית טוענת. וגם אם יש דרך מרכזית – אין אנו חייבים לקבל אותה וניתן להטיל בה ספק או להתנגד לה וכו'. בהתקבלות אין אובייקטיביות – הכל סובייקטיבי. מחקרי ההתקבלות בודקים מה כל אחד מאיתנו מביא איתו. חוקר התרבות לא מביא את עצמו אלא את הקהל אותו הוא בחר למחקר. תפקיד החוקר הוא להביא את דעות הנחקרים שלו ולא את הדעה האישית שלו.
לסיכום: המטרה היא שמחקרי התרבות יהיו באמת מגוונים, ביקורתיים, רב תרבותיים. שיהיו חלק מהמאבק להעצמת הפרטים בחברה כדי שיוכלו להתנגד למניפולציות של התקשורת בתוך הפדגוגיה של התרבות. זו גישה מאוד ביקורתית.

גירץ (1990) – תיאור גדוש: לקראת תאוריית תרבות פרשנית

גירץ מנסה להציג את אופן מחקרי התרבות, כיצד צריך להתנהל מחקר תרבותי. תפיסת העולם שלו נותנת קווי מיתר לגבי האופן שבו צריך להתנהל מחקר תרבותי.
גירץ מגדיר מהי תרבות – תרבות, לטענתו, היא מאגר של רשתות משמעות שאדם טווה לעצמו ונתון בתוכם. כלומר, כל מעשה ידי אדם זה חומרים של התרבות. זה יכול להיות מילים, סמלים, התנהגויות, תמונות, טקסים – הכל תלוי תרבות וכולנו יחד כחברה, יוצרים את הערכים הסמלים וכד', וגם חיים לפיהם. אנחנו, כחברה, מגדירים לעצמנו מהם ערכים, נורמות ומהם התהליכים ואנחנו חיים על פיהם.
איך חוקרים תרבות? זה המושג של תיאור גדוש:
תיאור גדוש – חשיבה של מחשבות על מהות דבר. זה ריבוי של מבנים מושגיים שיש להציגם ולהבהירם במטרה לחלץ את המשמעויות שמהם מורכבת התרבות. התרבות היא משחק פומבי מבוים שבו פעילות אנושית מהווה ייצוג סמלי של התרבות ותפקיד האתנוגרף לפרש את אותה התנהגות מנקודת מבטו של בן התרבות ולכתוב אותה.
תיאור גדוש - הטענה היא שכל תרבות מורכבת מהרבה מאוד טקסים, התנהגויות, התנהלות, מושגים – איך אנחנו קוראים לכל דבר, איך אנחנו מגדירים את עצמנו, היחסים בינינו וכו'. המטרה של מחקר תרבות היא להתחקות אחר כל הדברים האלה ולהבין מה קורה ומה המשמעות של הדברים שמתרחשים. למשל, טקס שמתנהל באפריקה, המטרה של חוקר תרבות היא לציין את הטקס ולתאר אותו אך גם להבין את המשמעות שלו מתוך בני התרבות עצמם. יש לשאול את בני התרבות למה משמש כל סמל, מה הוא אומר להם ואיזה משמעות יש לדבר מבחינה תרבותי לבן אותה התרבות.
תיאור גדוש, כשמו כן הוא. גירץ טוען שתרבות גדושה בהרבה מאוד סוגים של מבנים, התנהגויות, טקסים. המטרה היא להבין את כל הדברים האלה כדי להבין את המשמעות של תרבות. אחד הדברים שיש לעשות כשבודקים תהליך חברתי או היבט מסויים – יש לבחון מנקודות מבט שונות. יש לבדוק דברים בצורה מורכבת, מעמיקה ולא חד מימדית. יש לחקור מה כל אחד הרגיש, מה הוא חשב, מה הוא הבין. מכאן, שתיאור גדוש יהיה הרבה מאוד מחקרים שיבדקו את התרבות מכל מיני היבטים, הקשרים וכיוונים שונים וילמדו אותנו על התרבות אבל מבני התרבות עצמם.
גירץ מדבר על 4 מאפיינים של מחקר אנתרופולוגי תרבותי – איך צריך להיות מחקר תרבותי:
1. ניתוח פרשני – הפרשנו של המציאות היא סובייקטיבית והיא האופן שבו בני התרבות עצמם רואים את המציאות שלהם, במילים שלהם ומנקודת מבט שלהם ותפיסת העולם שלהם. הכל פרשנות ואין שום משמעות לעובדות. מקום החוקר הוא לסדר את הפרשנות הזאת ולכתוב אותה מתוך המושגים של בני התרבות והמשמעויות שלהם עבורם.
2. השיח החברתי – נושא הפרשנות הוא השיח החברתי. כלומר, כל הבסיס למחקרים הוא פומבי. מה קורה בין אנשים – טקסים, דיבורים, התנהגויות, מעשים ולא מחשבות. הוא לא בודק היבטים פסיכולוגיים אלא מה שאנשים אומרים ומה שקורה בתרבות כלפי חוץ. הו בודק מה קורה בעת ההתנהלות החברתית.
3. עיסוק ב'אמור' – המחקר מלכתחילה לא מתיימר לבדוק דברים אחרים מלבד מה שנראה כלפי חוץ – מה שנאמר, מה שנעשה. ) (מאוד דומה לסעיף 2).
4. מחקר מיקרוסקופי – הטענה היא שנכנסים לעומק למשהו מאוד ספציפי. לתופעה ספציפית, לתהליך מסויים. התהליך מיקרוסקופי אך מאוד מעמיק.
גירץ אומר שהרבה מחקרים מעמיקים של תופעה מסויימת בקבוצה מסויימת, יתנו לו ביחד הבנה מעמיקה ונרחבת על אותה התרבות.
לסיכום - גירץ טוען שמחקר התרבות יוצר גופי ידע אודות חברה מסויימת, נותן משמעות של התרבות בחברה עבור בני התרבות עצמם, דרך בחינה של השיח התרבותי – מילים, מושגים, התנהגויות, המייצגים את התרבות ומאפשרים להבין אותה על פי האנשים החיים בתוכה. המקום של חוקר תרבות הוא להביא בצורה הטובה ביותר את הדברים של בני התרבות, את הפעולות שלהם ואת המשמעויות של הפעולות עבורם בתוך התרבות .