סיכום אמצעי תקשורת המונים בישראל להורדה - האוניברסיטה הפתוחה

סיכום אמצעי תקשורת המונים בישראל להורדה חינם לסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה . הורדת סיכום אמצעי תקשורת המונים בישראל היא על אחריות הסטודנטים שבחרו להוריד סיכום. מערכת אתר פתוחה לא אחראית על טיב סיכום זה. יש לכם שאילתא בקשר ל: סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה ? צרו קשר. לימודים מהנים ומוצלחים.

סיכום אמצעי תקשורת המונים בישראל להורדה

סיכום אמצעי תקשורת המונים בישראל - יחידה 1 לדוגמא

יחידה 1 – מפת התקשורת בישראל

3 תקופות עיקריות:
1. תקופת השלטון העותומאני - מאמצע המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה.
2. תקופת השלטון המנדטורי – מ 1918 עד 1948.
3. 1948 עד היום (התקופה העיקרית).

1. התקופה הראשונה – תקופת השלטון העותומאני

מאמר 1 - מלחמת המו"לים בראשית ימיה של העיתונות בא"י / יחיאל לימור (עמ' 101)
בשנים האחרונות חלו תמורות טכנולוגיות, כלכליות, חברתיות. תמורות אלה העניקו לכלי התקשורת מעמד וכוח רב. ככל שמעמדם של אמצעי התקשורת גדל, נשאלת השאלה – מי שולט באמצעי התקשורת? מי קובע מה יאמר? שאלה זו היום חשובה אפילו יותר בעיקר על רקע ההיעלמות של העיתונות האידיאולוגים אשר השאירו את הבמה לעיתונות המסחריים שעיקרה לעשות כסף לבעלים ומונעת מתוך מטרות רווח כלכלית חריפה. בנוסף, אפשר לראות היווצרות של ברוני תקשורת – אנשים / משפחות אשר שולטים באמצעי התקשורת (שהבולטות הן משפ' מוזס, שנקן ונמרודי). התקשורת בישראל מאד ריכוזית.
את אותם מאבקים קשים בין בעלי העיתונים אפשר לראות כבר לפני 150 שנה.
העיתונות בישראל תמיד הייתה פרטית וכבר אז ניתן לראות מספר תופעות:
1. הקמת עיתונים לשם עשית רווחים.
2. ניסיונות בלתי פוסקים של העורכים או המו"לים להתערב בעבודת המערכת ולהשפיע על התכנים של העיתון.
3. קנייה של מאמרים מבעל העיתון.
4. תמיכה של הרשויות בעיתונים שמקדמים את ענייניהם (קיימת היום בפריפריה בצפון ובדרום).
5. יריבות קשה בין בעלי העיתונים עד כדי מעשי אלימות הדדית.
העיתון הראשון שהוקם בישראל היה ב 1863 "הלבנון". הופץ בירושלים.
העיתון הוקם ע"י 2 צעירים, מיכל הכהן ומשה יואל סלומון מתוך מטרה לחסוך ולהרוויח כסף ע"י הפעלה של בית דפוס שתוצרתו תפנה לכמה שיותר רבדים באוכלוסיה (גם למיעוטי היכולת), אך בנוסף העיתון הוקם גם כדי לענות על צרכי היישוב (מכוונות חברתית). האוכלוסייה בירושלים אליה פנה העיתון הייתה של אשכנזים "מתנגדים".
באותה תקופה השניים החליטו להילחם במשה בק, בעל בית דפוס גדול מאד. כך הוקם עולם העיתונות הישראלית. משה בק ראה שהם הוציאו עיתון ולכן החליט להקים עיתון משלו "החבצלת". פנה לחברה החרדית ספרדית בירושלים.
2 העיתונים פעלו כשנה עם 12 גיליונות ונסגרו ע"י צו סגירה של השלטון התורכי.
"החבצלת" הלשין לשלטו התורכי ש"הלבנון" מפרסם גינויים על השלטון ולכן השלטון סגר את "הלבנון" ובהמשך סגר גם את "חבצלת".
אז היה שקט של 14 שנים וב- 1877 חזרה שוב תקשורת העיתונות, ושוב הסכסוכים...

מאמר 2 – עיתונות הסנסציה בא"י בתחילת המאה ה- 20 / עוזי אלידע (עמ' 111)

כבר בתחילת דרכה חולקה העיתונות ל2 קטבים על קו רצף, כאשר מצד אחד יש את העיתונות הרצינית ומצד שני יש את העיתונות הסנסציונית (הצהובה).

• העיתונות הרצינית נתפסה כעיתונות שמפיצה ומפרסמת מידע באופן רציני ואמין, מנוסחת בצורה זהירה, מנומקת ובד"כ נשענת על קו אידיאולוגי לאומי אחראי.
• העיתונות הסנסציונית נתפסה כחסרת עמוד שדרה אידיאולוגית ומוסרית ומשקפת את רצון עורכיה להשיג רווחים בכל צורה, גם במחיר ויתור על אמינותו ודיוקו של המידע החדשותי, ובכדי למשש את אידיאל הרווח, פנתה ליצרים הקלוקלים ולכן הם היו ממלאים את דפי העיתון במידע איזוטרי (העוסק באסונות, פלילים, מין, רכילות).
בנוסף, היא השתמשה גם באמצעים ויזואליים, גרפים, כדי ללכוד את עייני הקוראים – כותרות גדולות שתופסות חלק גדול מהעמוד, שילוב של תמונות, צבע וכדומה.
הניסוחים היו דרמטיים ורגשניים ופנו יותר לליבם של הקוראים.
• בין 2 קטבים אלה נמצאת העיתונות הקלה שזו עיתונות שמפרסמת בד"כ מידע רציני אך לבוש העיתון הוא סנסציוני.

המאמר מתחיל מציטוט של ד"ר משה קורן (עיתון הארץ) הטוען שאין בישראל עיתונות סנסציונית.
למרות שהעיתונות בישראל הייתה בתחילת דרכה כלכלית, היא ניסתה להיות רצינית, פוליטית ברובה, וכל עיתון היה קשור לקבוצה מסוימת ביישוב. "הלבנון" פנה לאשכנזים, "החבצלת" פנה לעדה הספרדית חסידית, "הצבי" של אליעזר בן יהודה פנה לבני העלייה הראשונה ו"הפועל הצעיר" ו"האחדות" פנו לבני העלייה השנייה.
העיתון הישראלי היה רחוק מהעיתונות האירופאית או האמריקאית. בעוד שהעיתונים בגולה נמכרו בתפוצה של מאות אלפים, הודפסו במכונות חשמליות והופצו כל יום, בישראל העיתונים הודפסו פעם בשבוע ובמכונות ידניות.
בחו"ל העיתונים היו בפורמט גדול עם הרבה עמודים, ובישראל בפורמט קטן של עד 8 עמודים.
חדשות חוץ מעטו לתפוס את מקומם בעיתון המקומי כי עד שהם הגיעו הם כבר לא היו רלוונטיים.
באותה תקופה העיתונות הבינלאומית מתחילה להדגיש את הפן הסנסציוני כי עורכי העיתונים הבינו שככל שהידיעות מדהימות יותר, כך אנשים יירצו יותר לקרוא ולכן יקנו יותר ואז הכנסתם תגדל.
בתחילת המאה ה- 20 עיתון "הצבי" בבעלותו של אליעזר בן יהודה היה הראשון שניסה לעשות עיתון סנסציוני בישראל.
בן יהודה סבר שעיתון לא חייב לסקר רק את מפעל הבנייה של היישוב, אלא יכול לתת במה גם לפן התרבותי או לחיי האופנה בארץ. הוא חשב שזו יכולה להיות במה נאה לשפה העברית, וכך היה.
כבר בגיליונות הראשונים של "הצבי" אפשר לראות שילוב של הצד הפובליציסטי (אחד שכותב טורים על מה שקורה, כמו אפרים קישון יונתן גפן טומי לפיד).
בן יהודה שאף להוציא עיתון בן יומי, ראשי היישוב לא ממש אהבו את העיתון, הם חשבו שהעיתון צריך להיות רציני ואחראי ולא להתייחס לצהוב.
בתחילת המאה ה- 20 בן יהודה מכניס את בנו, איתמר בן אב"י. גם איתמר היה מתומכי העיתונות הסנסציונית ואכן הוא שילב ידיעות סנסציוניות במסגרת העיתון וכך זבוב מת מבקבוק יין היה סכסוך בין העיתון לייקבי ראשל"צ.
בנוסף לכך הוא שילב כותרות וכותרות משנה, כך שהכותרת הראשית הייתה אמורה לתפוס את עיני הקוראים.
עיתון הצבי לא הסתפק רק בטיפול סנסציוני באירועים ופנה לאירועים אחרים של חברה, פוליטיקה וצבא.

בשנת 1909 הוא ייסד פינה שקרא לה מסע צלב כנגב אישיות בכירה בציבור. האיש הראשון שבחר ל"היכנס" בו היה אלברט אנתבי, מנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" (אליאנס). הוא נודע בקשרים טובים עם השלטון העותומאני.
בפועל לא היה עליו הרבה חומר אבל זה לא הפריע לו לפרסם עליו דברים שליליים. דבר זה סייע לו למכור את העיתון.
באותה שנה היה נראה שהעיתון מגיע לאיזון כלכלי ונמכר בשיא של 1,200 עותקים. שטח הפרסום הגיע עד לשליש משטח העיתון.
בנוסף ייסד פינת מודעות "דואר הצבי" ושם היה כותב על סכסוכים כלכליים משפחתיים בקרב האליטה המקומית.
זה העלה את חמתם של אנשי היישוב ובעיקר של הסופר חיים ברנר שטען שהעיתון מכוער גם בחיצוניותו וגם בפנימיותו, אך לא עזר לו במיוחד.
בשלב מסוים באמצע 1915 הם סגרו את העיתון ועזבו את הארץ.
אחרי מלחמת העולם הראשונה הם חזרו ופתחו עיתון חדש "דואר היום" ובמשך שנות ה - 20 היה מייצג העיקרי של העיתונות הסנסציונית בישראל, ובמחצית שנות השלושים הוא נסגר ולתקופת מה היה נראה כי העיתונות הזו נעלמת מהמפה ולבסוף העיתונים הרציניים גילו גם הם את תחום הסנסציה.

2. התקופה השנייה - תקופת השלטון המנדטורי

מאמר 3 - העיתונות העברית בא"י בימי השלטון הבריטי / חביב כנען (עמ' 139)

המאמר נחלק לשני חלקים:
1. מתאר את האווירה התקשורתית פוליטית באותם ימים (עד 1939 הספר הלבן).
2. דן באמצעי הפיקוח שעמדו לרשות המנדט הבריטי באותה התקופה על העיתונות הערבית והיהודית בארץ.

מראשית ימיה הייתה העיתונות היהודית בא"י אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותה גיבש היישוב היהודי את כוחו במאבקו על עצמאותו, זכויותיו ובעיקר את הגשמת ההבטחות שניתנו לעם היהודי ביחס למדינת ישראל.
בתקופה המנדטורית, העיתונות הייתה ברובה מפלגתית ולמרות הבדלי הגישות לגבי הדרך שבה יש לגרום לבריטים לעזוב את מדינת ישראל, כולם היו מאוחדים תחת הרצון שהבריטים יעזבו. לכולם הייתה מטרה משותפת.
האיחוד של העיתונות התבצע ב- 1939, אותה שנה שממשלת בריטניה התוותה את עקרונות "הספר הלבן".
באותה תקופה יש בישראל 9 עיתונים בעברית, 5 הופיעו בבוקר:
• ה"ארץ" היה עיתון בלתי תלוי, לא מפלגתי.
• "דבר" שהיה עיתון של ההסתדרות הכללית.
• עיתון הבוקר שהיה שייך לעיתון הציונות הכללית.
• עיתון ה"צופה" שהיה על הציונות הדתית.
• עיתון "המשקיף" שהיה שייך לתנועה הרוויזיוניסטית (בנימין זאב ז'בוטינסקי מימי תנועת הליכוד).
ועוד 4 עיתוני ערב שהופיעו בצהריים:
• "השעה" – מוסף הצהריים של "הארץ"
• 2 מוספי הצהריים של "דבר"
• "ידיעות אחרונות"
כל העיתונים מופיעים בת"א שבה התרכזו הגופים המרכזיים של היישוב כגון ההסתדרות, וגם מוסדות התרבות שלו וגם בגלל שזה היה רחוק מעיינו של השלטון אשר היה מרוכז בירושלים.
העיתונות עסקה יותר רפובליזיצקה ופחות בפרוטז'ה (פרשנות יותר מדיווח). היה יבש ונטול עניין.
חלקו השני של המאמר עוסק בדרכי הפיקוח שעמדו לרשות המנדט הבריטי בארץ.
השלטון הבריטי בניגוד לשלטון התורכי הקשה ופיקח בצורה קרובה יותר על העיתונות וקבע שיהיו עונשים כנגד עיתונים אשר יפרסמו מאמרים בדמות השלטון.
הנציב הראשון בארץ היה סר הרברט סמואל – יהודי אנגלי שגישתו לגבי עיתונות הייתה ליבראלית וכך גם היה הקשר בין העיתונות לממסד הפוליטי.
הוא גרס שיש לתת חופש פעולה לאמצעי התקשורת ואין צורך לפקח עליהם, ולכן עד שלב מאוחר יחסית (1927) לא הפנים המנדט הבריטי את זכויותיו על הארץ והמשיך להשתמש בחוקים מימי השלטון העותומאני.
הוא הסתמך על כמה חוקים אשר טיפלו רק בהסדרי הרישוי של אמצעי התקשורת בארץ ולא בהסדרי התפקוד שלהם.
בהתאם לכך הפיקוח בארץ היה חלש וגרם לשגשוג של הרבה עיתונים.
בעקבות הפרעות אשר התרחשו בארץ החליטו הבריטים להגביר את הפיקוח.
מספר תחומים בהם השלטון פיקח על העיתונות:
1) תחום ההתרעה – אם היה מפרסם מאמרים נגד השלטון היה נקנס כספית ובמקרים מסוימים שלילת רישיון
העורך או סגירת העיתון (ולא ניתן שייפתח כשם חדש).
2) תחום האכיפה – לשלטון היו פקידים אשר היו מתרגמים מעברית לאנגלית וכך היה ניתן לעקוב מקרוב אחר
התכנים שמתפרסמים בו.
3) תחום הענישה – השלטון יכול היה להחרים את הציוד או העתקים שהתפרסמו ולאסור אדם אשר הפיץ עיתון
למרות שהפצתו נאסרה.
4) תחום החקיקה – חוקקו חוקים אשר מחייבים את העיתונים לפרסם מודעות מטעם השלטון. ידיעות שסתרו את
הידיעות שפורסמו כנגדו. בנוסף, חוקקו חוקים שגיבו את ההתרעה, האכיפה והענישה.
5) תחום ההפצה – מנעו את ההפצה בין אם ע"י עוצר בתוך הערים ובין אם ע"י העלמת עין בשודדים ערבים אשר היו
תוקפים את העיירה שהייתה מובילה את העיתונים ברחבי הארץ.
• 1927 – החל פיקוח מצד הבולשת במטה הארצי של משטרת ישראל CID על הפרסומים בעיתונות היהודית.
• 1928 - נפתח משרד עיתונות מיוחד שהיה כפוף למזכירות הראשית של הממשלה ותפקידו עסק בתרגום ידיעות בעיתונות כדי להחליט אם יש בהן שמץ של הסתה – במידה והיה העיתון היה נסגר.
• 1929 – נשלחה לארץ ועדה שואו כדי להתחקות אחר הגורמים אשר גרמו לפרוץ המהומות.
מסקנות ועידת שואו 1929:
יש לרסן את העיתונות הערבית והיהודית ולהגביל את חופש הביטוי בעיתונות זו.
בעקבות המלצת ועידת שואו פורסמה תקנה לפקודת החוק הפלילי שעניינה בעבירות הסתה.
התקנה קבעה כיצד יש להעניש על ידיעה כוזבת או חומר מסית וכמו כן הוחלט לתגבר את שירותי התרגום של משרד העיתונות. (תחום האכיפה).
לאחר ניסיונות כושלים אלו הבינו הבריטים שיש מקום לחוקק חוקים שיסדירו את מעמד העיתונות בא"י.
בינואר 1933 – חוקקו את פקודת העיתונות החדשה שמטרתה הייתה להסדיר את יחסי הכוחות בין השלטון לעיתונות.
החיסרון היחידי מבחינת הבריטים היה שהצנזורה הייתה לאחר הופעת העיתונים ורק אז היו הסנקציות.
בשנת 1936 – התחייבו כל עורכי העיתונים בארץ להוציא עיתון לפי תקנות שעת חירום ולראשונה הופעלה צנזורה על העיתונות.
נוכח הפרעות נוספת שהתרחשו בארץ 1936 –1939 נשלחה לארץ ועידה נוספת אשר מסקנותיה היו שיש להגביר את הפיקוח על העיתונות בארץ.
עם פריצת מלחמת העולם השנייה, העיתונות הישראלית מצאה את עצמה משוללת זכות יסוד כגון דיווח על המלחמה ועל הזדהותה המוחלטת של האוכלוסייה הערבית עם גרמניה הנאצית, בניגוד לבריטים שכה ניסו להיטיב עימם.
כוח נוסף שהיה לשלטון על העיתונות הוא הקצאת הנייר שתמיד היה חסר. השלטון, דרך רישיונות ייבוא, פיקח על הנייר שנמכר לעיתונים – דבר הפתח פתח לשוק שחור בנייר שבו העיתונות הישראלית הייתה קונה מהערבים במחיר מופקר.
בכלל, התייחסות השלטון הבריטי לעיתונות הישראלית גרמה להופעתן של העיתונות המחתרת, בגלל הפיקוח הרב, ואז הוא לא יכול היה לפקח עליהם ולכן הוא פתח את האופציות.
אחד האישים הבולטים באותה תקופה היה אוון טווידי, אשר מונה ב 1936 לקצין העיתונות הראשית מטעם השלטון. הוא היה יותר ליברלי והיו לו כל מיני רעיונות איך התפקיד שלו צריך להיעשות. אחת הדרכים הייתה כינוס מסיבת עיתונאים עם פקידי השלטון על בסיס קבוע, כדי להפשיר את האווירה בין העיתונות לשלטון, ולא רק כדי להזהיר את העיתונות מפני פרסום כתבות שליליות.
טווידי נתן ללשכת העיתונות בת"א קצת יותר סמכויות ותרומתו העיקרית הייתה שינוי התפקיד של הצנזורה מטעם השלטון שעד אותה תקופה עסקה בתרגום העיתונים מאנגלית לעברית, לכזאת שמספקת מידע לעיתונאים., יותר שיתוף פעולה.