חפשו סיכומים

יום שבת, 10 באפריל 2010

סיכום תקשורת ודעת קהל - פרק ו' - מקוטבים אך מאוחדים

פרק ו' - מקוטבים אך מאוחדים: יחסי החברה הישראלית כלפי תהליך אוסלו / הרמן ויוכטמן יער שנת 2002

המאמר מסכם מגמות בדעת הקהל כפי שנמדדו בסקרים תקופתיים במסגרת מה שמכנה מדד השלום מ- 1994 ועד ינואר 01. צריך לזכור, שבתקופה הזו היו הרבה מאוד פיגועים והיו משברים בתהליך המדיני, האינתיפאדה השנייה פרצה ולטענת הכותבים עד תחילת האינתיפאדה ה- 2 דעת הקהל ביחס לתהליך אוסלו הייתה יחסית יציבה. לטענת החוקרים יש שתי גישות מנוגדות בנוגע לדעת הקהל וחשיבותה בנושאי חוץ וביטחון:

1. גישה שמרנית שאומרת שבנושאי ביטחון וחוץ דעת הקהל לא מנוגדת לא מגובשת והיא נוטה להשתנות בקלות ולפיכך היא חסרת חשיבות בנושאי ביטחון וחוץ ובעצם מי שאמור להכניע בנושאים הללו הם פוליטיקאים ודעת הקהל לא אמורה להוות שיקול בנושא.

2. גישה חדשנית, שטוענת שדעת הקהל לא משתנה בקלות וגם בנושאי חוץ וביטחון היא רציונאלית מכיוון שיש הסברים הגיוניים למגמות ושינויים בדעת הקהל.

3. החוקרים מציעים גישת ביניים, שלפיה יש השפעה הדדית בין דעת קהל ומדיניות, כלומר מצד אחד ברור, שהמדיניות משפיעה על דעת הקהל ומצד שני מסתבר, שגם המנהיגים או מקבלי ההחלטות צריכים להתחשב בדעת הקהל גם בנושאי חוץ וביטחון, בנוסף לכך בהקשר הישראלי דעת הקהל נתפסת כגורם משמעותי בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי או ישראלי פלשתינאי, כך שהמנהיגים נאלצים להתחשב בדעת הקהל בכל מה שקשור לקבלת החלטות חשובות או מכריעות בתהליך. לטענת החוקרים הציבור הישראלי מאופיין ברמה גבוהה של התעניינות פוליטית או מעורבות פוליטית מה שבא לידי ביטוי באחוזי הצבעה גבוהים בבחירות, מס' גדול של ארגונים חוץ פרלמנטרים ותופעות אחרות כמו הפגנות וכו'... רוב המחקר שלהם נוגע למשתנים סוציו דמוגראפיים ולהשפעתם על מידת התמיכה בהסדר עם הפלשתינאים.

משתנים מידת תמיכה

משתנים - דפוס הצבעה בבחירות, דתיות, מוצא עדתי, השכלה, גיל, מגדר. הסתבר שהתומכים בהסדר עם הפלשתינאים הם תומכי המרכז והשמאל חילוניים משכילים אשכנזים מבוגרים יותר ויותר נשים מאשר גברים והמתנגדים הם בעיקר מצביעי ימין דתיים מזרחיים צעירים פחות משכילים ויותר גברים מאשר נשים, כלומר החברה הישראלית מקוטבת לשני מחנות שונים זה מזה גם במאפיינים החברתיים שלהם וגם בתומכים בהסכם עם הפלשתינאים.

למרות החלוקה לשני מחנות ניתן לזהות ליבה משותפת של אמונות ותפיסות, שאותה חולקים שני המחנות והבסיס המשותף הזה מאפשר לשני המחנות להתכנס יחד כקולקטיב לנוכח איומים חיצוניים ולכן הקהל הישראלי נחשב למקוטב אך מאוחד. יש שני דברים, שמאחדים את המחנות:
1. שני המחנות מסכימים שגם לאחר ההסכם עם הפלשתינאים ישראל צריכה לשמור על גבולות ברורים וסגורים בינה לבין הישות הפלשתינאית שתקום.
2. ההתנגדות לזכות השיבה של הפלשתינאים לתוך ישראל.

בעצם שני הגורמים הנ"ל מהווים קווים אדומים, שדעת הקהל לא תיתן לפוליטיקאים לעבור.

אמצעי התקשורת החדשותיים והאינתיפאדה השנייה: כמה לקחים בסיסיים / גדי וולפספלד
המאמר עוסק בתפקיד התקשורת בקונפליקט הישראלי פלשתינאי, כאשר לטענת כותב המאמר שני הצדדים בקונפליקט מייחסים לתקשורת תפקיד מרכזי בסכסוך ולפעמים מאשימים את התקשורת והזירה התקשורתית, שהיא נתפסת כמרכזית יותר מהזירה עצמה ולכן הצדדים מנהלים מאבק על דעת הקהל העולמית כאשר כל צד סבור, שהתקשורת העולמית נגדו. בתחילת המאמר משתמש גדי וולפספלד במשל המערה של אפלטון. לפי המשל מי שנמצא בתוך המערה תופס את העולם רק על סמך הצללים שהוא רואה על קיר המערה. הצללים נוצרים מהאור שחודר מבחוץ כך שיושבי המערה לא מודעים לעולם האמיתי, שנמצא בחוץ ובהתאמה שני הצדדים כאילו שבויים במערה הלאומית, שלהם והם תופסים את המציאות דרך הסיקור התקשורתי והאופן שבו הוא מציג את הקונפליקט והאויב.

וולפספלד טוען, ששני הצדדים מאמינים בכוח ההשפעה של התקשורת על הקונפליקט ועל דעת הקהל ולכן כל צד מנסה להעצים את הנפגעים שלו ואת הפגיעות בו בצורה דרמתית יותר על מנת לזכות בנקודות בדעת הקהל, כאמור שני הצדדים סבורים שהתקשורת פועלת נגדם, יחד עם זאת צריך להבין, שעבור הפלשתינאים כצד החלש בקונפליקט יש לתקשורת חשיבות גדולה יותר כי הם תופסים את התקשורת כערוץ היחידי שדרכו הם יכולים להעלות את הנושא שלהם לסדר היום הבינלאומי כדי לגרום למדינות אחרות להתערב בתוכנית.

ישראל לעומת זאת מנסה להשתיק את הסיקור התקשורתי כך שבדרך כלל הנוכחות הישראלית בתקשורת היא סוג של בקרת נזקים ותגובות לצד הפלשתינאי. וולפספלד טוען, שחלק מהפעילויות הצבאיות בשטח לוקחות בחשבון את ההשלכות התקשורתיות ולכן הישראלים מנסים להוריד פרופיל מבחינה צבאית. אחת הטקטיקות הישראליות היא לעכב את התגובה לאחר פיגוע על מנת לאפשר סיקור ממושך של הפיגוע וקורבנותיו וכך לזכות בנקודות בדעת הקהל. מאפיין נוסף הוא ששני הצדדים מסקרים בהרחבה את הנפגעים שלהם ועושים דמוניזציה (הופכים את הצד השני לשטני). בנוסף לכך כל צד מדגיש את הטרגדיות של קורבנותיו בעוד שהקורבנות של הצד השני מתוארים לכל היותר כמספרים סטטיסטים. וולפספלד טוען, שהדבר קצת מנוגד למלחמות רגילות, שבהן כל צד מתפאר בהישגיו ולא בקורבנותיו. לטענתו התקשורת הישראלית מגויסת בזמני משבר וקונפליקט ולמרות זאת ניתן לראות ולשמוע בה גם קולות אלטרנטיביים, לעומת זאת התקשורת הפלשתינאית נשלטת על ידי הרשות הפלשתינאית והסיקור שלה הוא הרבה יותר קשה וגרפי פחות מהסיקור בתקשורת הישראלית.

המחבר מבקר את תפקוד התקשורת בקונפליקט. לטענתו יש העדפה מצד התקשורת לסקר משבר או קונפליקט כי הם דרמטיים יותר מאשר תהליך של רגיעה וגם כשמתנהל תהליך של שלום התקשורת ממוקדת יותר בפיגועים או בניסיונות להפריע לתהליך השלום ולדעתו הדבר הנובע מכך שלעיתים תהליך השלום מתנהל מחוץ לעיני התקשורת והסיבה הנוספת היא שלעיתים היו תקריות אלימות תוך כדי התהליך שהתקשורת התמקדה בהם ולכן התקשורת לא ממש תרמה לרגיעה בשטח.

בסוף המאמר הוא עורך השוואה בין התקשורת באירלנד והתקשורת בישראל. הוא טוען, שהתקשורת באירלנד תמכה בתהליך השלום כנראה בגלל שהיא פנתה לקהל משותף משני הצדדים ומתוך רצון לפנות למכנה המשותף הרחב היא לא הבליטה את נקודות המחלוקת בין הצדדים. מעבר לכך הוא טוען, שבאופן טבעי התקשורת האירית פחות נוטה לסנסציות מאשר התקשורת המזרח תיכונית.

לסיכום הוא אומר, שבתהליך שלום התקשורת צריכה לשמש כמפייסת בין הצדדים דרך הורדת סיקור האלימות, הורדת הסנסציה ולתרום לאווירה פוליטית רגועה יותר.

תפיסה עצמית ותפיסת הטרור בקרב ישראלים ופלשתינאים / שמיר ושקאקי

המאמר בודק תוצאות של סקרים בצד הפלשתינאי והישראלי. הסקרים בדקו איך נתפס הטרור בקרב שני הצדדים בקונפליקט. הסקרים בדקו שלוש קבוצות: יהודים, פלשתינאים וערביי ישראל. החוקרים הציגו לנשאלים 11 תיאורים של אירועים אלימים בסכסוך והם ביקשו מהנחקרים להגדיר האם לדעתם מדובר בטרור והאם לדעתם דעת הקהל העולמית תופסת את האירועים הללו כטרור, כאשר ציפיית החוקרים הייתה שהאינטרסים הלאומיים של כל צד ישפיעו על התפיסות שלהם ועל ההגדרות של האירועים. תחילה הגדירו החוקרים מהי פעולת טרור. פעולת טרור היא פעולה אלימה ומתוכננת מראש, שמבקשת ליצור פחד ואימה במטרה להשיג הישג פוליטי כלשהו ובדרך כלל פעולת טרור משפיעה בעזרת התקשורת על מעגל רחב של אנשים מעבר לנפגעים הישירים.

בחלק התיאורטי של המאמר החוקרים מציגים שלושה מושגים, שקשורים לדעת קהל:

5. קונצנזוס מדומה – זה מצב, שבו אנשים נוטים להעריך את הדעות והאמונות שלהם כרווחים יותר בציבור מאשר דעות ואמונות של אנשים שחושבים אחרת, כלומר אנשים שחושבים שהקונצנזוס הוא לטובתם והמצב הזה בדרך כלל נגרם מחשיפה סלקטיבית לתקשורת, שגורמת לכך שאנשים ייחשפו רק לדעות ולהצדקות, שמתאימות להם. מצב זה יוצר הערכה בקרב האנשים, שלפיה הדעות שלהם נפוצות יותר ממה שבאמת, כך שהחוקרים משערים שהישראלים והפלשתינאים כקבוצות שמצויות בקונפליקט חשות מאוימות ולכן הם ישליכו את נקודת המבט שלהם ואת הגדרתם לטרור על דעת הקהל העולמי. כל צד יחשוב שדעת קהל בעדו למרות שניתן להבחין גם בגורמים ממתנים.

6. ייחודיות מדומה – היא מצב שבו אנשים נוטים להגזים בתפיסות הייחודיות שלהם ושל דעותיהם במיוחד כשמדובר בהתנהגויות או בתכונות חיוביות. ייחודיות מדומה משמשת אנשים על מנת לחזק את הדימוי האישי והקבוצתי שלהם ועל סמך הייחודיות המדומה סביר להניח שכל צד יתפוס את הפעולות האלימות מצידו כמוצדקות וחשוב שדעת הקהל העולמית תגנה את פעולותיו.

7. תופעת התקשורת העוינת – כאן אנחנו אומרים, שתופעה זו היא תגובה של קבוצה שנמצאת בקונפליקט וחברי הקבוצה משוכנעים בצדקתם הם סבורים שהסיקור התקשורתי נגדם בעוד שהצד היריב נהנה מתקשורת אוהדת. תפיסה זו תורמת ללכידות החברתית וככל שההזדהות והמעורבות של הקבוצה תהייה חזקה יותר התקשורת תיתפס כרעיונית יותר. הגורם לתופעה הוא העובדה שככל שאדם יהיה בקיא ומעורב יותר בתחום מסוים הוא יחשוב שסיקור שמנסה לאזן בין הצדדים יהיה מוטעה ודבר שני הוא שתפיסה וזיכרון סלקטיביים מביאים לכך שאנשים זוכרים את התכנים, שיותר מטרידים אותם ולכן הם יתנו יותר משקל לתכנים הביקורתיים על סמך התקשורת העויינת כל צד יחשוב שהסיקור העולמי נגדו ותומך בצד השני.

המחקר נערך באמצעות שני סקרים בצד הישראלי נסקרו טלפונית 500 ישראלים יהודים ו – 500 ישראלים ערביים ובצד הפלשתינאי הסקר נערך פנים מול פנים ובדק 1300 נשאלים. הסקר בדק את העמדות הפוליטיות, את מידת הנכונות לפיוס ואת ההגדרות של כל צד לאירועי טרור ואת דעתם לגבי תפיסת דעת הקהל העולמית את אותם האירועים.

ממצאים –

1. יש תמונת ראי של דעת הקהל הישראלית והפלשתינאית, שלפיה לוחם החופש בצד אחד נתפס כטרוריסט. בצד השני ממצא זה מחזק את ההשערה, שכל צד מושפע מהאינטרסים שלו כאשר הוא בא להגדיר אירועים אלימים.

2. שני הצדדים מצדיקים באופן גורף שימוש באלימות ובטרור בזמן קונפליקט כדי להשיג מטרות פוליטיות כאשר אצל הפלשתינאים הלגיטימציה לטרור גבוה יותר כנראה כי הם הצד החלש יותר.

3. שני הצדדים יוצרים הבחנה בין ההגדרה שלהם לטרור לבין מה שהם תופסים כהגדרה המקובלת בדעת הקהל העולמית לטרור, כך שכל צד תופס את דעת הקהל העולמית כעוינת אותו ובעד הצד השני וכך גם לגבי התקשורת.

4. בהמשך לייחודיות המדומה כל צד סבור, שהקבוצה שלו היא צודקת ומיוחדת ושהעולם עוין אותה.

5. ערביי ישראל נמצאים באמצע והם תופסים את האלימות משני הצדדים כאירועי טרור ולא נותנים לזה לגיטימציה.

לסיכום – החוקרים סבורים, שהנורמות הבינלאומיות לגבי טרור לא חלחלו לסכסוך הישראלי פלשתינאי כי שני הצדדים מצדיקים אלימות כל עוד היא משרתת את האינטרסים שלהם.

המושג בורות קיבוצית הוא רושם שגוי של חלק מהאנשים לגבי התפיסות והתחושות של אנשים אחרים בסוגיות שונות, כלומר אנשים סבורים (בטעות) שרוב הציבור מחזיק בדעה מסוימת ששונה משלהם. לתופעה זו יש שני מקורות: פסיכולוגי וחברתי. התפיסה החברתית אומרת שבורות קיבוצית זהו מצב שבו קבוצות גדולות של אנשים הן לא חסרות ידע, אלא אוחזות בידע שהוא לא נכון לגבי אחרים ותופעה זו נגרמת בגלל הטיות בסביבה המידע, שהאנשים מסתמכים עליה. סביבת המידע אלו מקורות מידע כגון תקשורת המונים ותקשורת בין אישית וכדי לאפיין סביבת מידע החוקרים משתמשים במונח שקיפות / נראות אשר מבחינתם זה מאפיין של המבנה החברתי שמקשה או מקל על האנשים להבחין בנורמות המקובלות במערכת ולנהוג לפיהן. לטענתם, לסוגיות מסוימות יש שקיפות טובה יותר, בעוד שלאחרות יש שקיפות נמוכה יותר ולגביהן יש סיכוי גדול יותר שתיווצר בורות קיבוצית. סביבת המידע מושפעת מתקשורת ההמונים וככל שזו תהייה מגוונת יותר, הסיכוי לבורות קיבוצית יהיה קטן יותר ומקורות מידע נוספים יכולים להיות התקשורת הבין אישית וניסיון אישי.

השקיפות של סוגיה נובעת מהמקום והחשיבות שלה בסדר היום התקשורתי והציבורי, כלומר ככל שהיא תזכה לתשומת לב גדולה יותר מבחינה ציבורית ותקשורתית השקיפות שלה תהייה גבוהה יותר ובנוסף ככל שהסוגיה תהייה קרובה יותר למערכת הערכים הבסיסית של החברה, היא תעלה לדיון והשקיפות שלה תגדל, כמו כן ככל שהסוגיה מובחנת מבחינה פוליטית, באופן ברור, השקיפות שלה תהייה גדולה יותר. סוגיות שהן קיצוניות לצד מסוים שקיפותן תהייה גדולה יותר.

במאמר החוקרים בדקו את הבורות הקיבוצית ביחס לסוגיות שונות והם מדדו את הבורות הקיבוצית על ידי השוואת מספר האנשים שתומכים בדעת הרוב למספר האנשים שמעריכים נכון מהי דעת הרוב וככל שהפער גדול יותר הבורות הקיבוצית תהייה גדולה יותר.

בסוף המאמר החוקרים מתייחסים לתופעה לאורך זמן ולדעתם ניתן להסביר זאת דרך השינויים החברתיים שבהם,למשל עמדות הציבור השתנו אבל תפיסת האנשים לגבי עמדות הרוב לא השתנתה. אפשרות נוספת היא מצב שבו חל שינוי בתפיסה לגבי דעת הרוב, כלומר האדם חושב שדעת הרוב השתנתה אבל הוא מקדים את המאוחר והדעת לא השתנתה באמת. מצב כזה יכול לקרות בגלל התקשורת שמעבירה מסרים כאילו עמדת הציבור השתנתה בעוד שבפועל היא לא השתנתה. אפשרות שלישית היא אינדיקאטורים חברתיים, שמסמנים התפלגות של דעות בנקודת זמן מסוימת כמו מי בשלטון, החלטות של בתי משפט וכו'.. בתהליך של שינוי חברתי הרמזים והמרכיבים הללו יכולים להטעות וליצור בורות קיבוצית.

סקרי בחירות והקהל האקטיבי – אמון הציבור הישראלי בסקרים כגורם מתווך בתפיסת אקלים הדעות בבחירות 1996 / צפתי

צפתי בודק את החשיבות האלקטוראלית של סקרי הבחירות, את השפעתן ואת מידת האמון של הציבור כלפיהם.

בחלק הראשון של המאמר צפתי דן בנושא השפעות הסקרים:

 עגלת המנצח – תמיכה במועמד שמוביל בסקרים

 אפקט האנדרדוג - תמיכה במי שעומד להפסיד

 ספירלת השתיקה – המיעוט ישתוק בגלל אקלים דעות מסוים, שמועבר מהסקרים.

 השפעה על האסטרטגיה של המועמדים - אם מועמד רואה שהוא מפגר בסקרים הוא יכול להשמיץ את יתר המועמדים.

 תיעול תרומות פוליטיות למועמדים – נתרום למי שעתיד לנצח

 מיקוד תשומת לב תקשורתית במועמדים מובילים

 גיבוש עמדות בקרב הקהל והמשובים על הסקר

בחלק השני של המאמר הוא בודק את מידת האמון של הקהל בסקרים. הוא טוען, שהסקרים בישראל נכשלים בעיקר בגלל בעיות דגימה ותת – ייצוג של קבוצות חברתיות מסוימות. סיבה נוספת היא ניגוד אינטרסים בקרב סוקרים שעובדים גם עבור התקשורת וגם עבור המפלגות. סיבה נוספת לכישלון מערכת בחירות צמודות.

בחלק השלישי של המאמר הוא טוען, שהקהל הישראלי מאופיין כאקטיבי, בררן, ביקורתי ושהאמון של הציבור בסקרים הוא קטן ורוב הציבור טוען שהוא לא מושפע מסקרים.

החוקר בדק 3 קבוצות מבחינת רמת האמון שלהם בסקרים. הוא בדק ימנים, חרדים וערביי ישראל. התברר שהימנים והחרדים גילו אמון קטן בסקרים גם בגלל הסתייגותם מהתקשורת (לא מאמינים להם) וגם בגלל שהתוצאות היוו איום לרעתם. לעומתם ערביי ישראל הביעו אמון בסקרים כנראה בגלל שהתוצאות היו לטובתם.

שני טיעונים של ספירלת השתיקה:

1. מידע שאנשים מקבלים מהתקשורת משפיע על הדרך שבה הם תופסים את אקלים הדעות בחברה – מחקרו אישש טענה זו.
2. ישנו מעגל מתרחב של אנשים ששותקים בגלל שהם סבורים שדעתם שונה מדעת הרוב ואת טענה זו הוא הפריך, כי גם מי שחשב שהוא בדעת מיעוט, לא היסס לדבר ולהביע את דעתו.

לסיכום – לדעת צפתי השפעת התקשורת בסיקור הסקרים אינה גדולה ואינה משמעותית.


יש לכם שאילתא בקשר לסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה? צרו קשר