סיכום בממשל ופוליטיקה במדינת ישראל - האוניברסיטה הפתוחה
יחידה 1- מישוב למדינה
המרכז הפוליטי היהודי בארץ ישראל - תהליכי גיבוש ומאפיינים עיקרים:
המוסדות הלאומיים: הסכנות היהודית וכנסת ישראל כונו "המוסדות הלאומיים", קיימו מנגנונים מנהליים וביצועיי קבועים ופעלו על פי חלוקת עבודה מוגדרת למדי ובהתאם לדפוסי מנהל מודרניים לתקופתם. למוסדות אלה היה גם מעמד רשמי בתוקף קביעות משפטית מטעם השלטון המנדטורי כמו פקודת העדות הדתיות משנת 1926.
המערכת המוסדית שייצגה את היישוב היהודי בארץ ישראל כמסגרת אוטונומית ונהנתה מהכרת השלטון המנדטורי, כונתה כנסת ישראל. במסגרת זו פעלה אספת הנבחרים כגוף מייצג שנבחרה בבחירות כלליות ויחסיות (רשאים היו להשתתף כל התושבים היהודים בארץ של הצהירו רשמית על פרישתם מכנסת ישראל).
האסיפה שמשה מעין פרלמנט לדיונים בעלי אופי כללי ביותר, והתכנסה במועדים לא סדירים למושבים מיוחדים.
מליאת הועד הלאומי: גוף מצומצם יותר שבחרה האסיפה ושהתכנס ביתר תכיפות וסדירות. המליאה שמנתה 40- 20 חברים התוותה את המדיניות השוטפת. המוסד שהיה מופקד על ביצוע החלטות אספת הנבחרים ומליאת הועד הלאומי היה הנהלת הועד הלאומי, שתפקדה כמעין קבינט והייתה כפופה למליאה.
אחדות העבודה: מפלגה שנוסדה בשנת 1919 בעקבות האיחוד בים פועלי ציון לקבוצת הבלתי מפלגתיים. מצע המפלגה החדשה קבע כי שאיפתה היא "ליצור עם עברי בקהילת עובדים חופשיים, שווים, החיים מעמלם, מנהלים ושולטים ברכושם, עבודתם, כלכלתם ותרבותם". למפלגה הייתה זיקה להסתדרות הציונית העולמית ולאינטרנציונאל הסוציאליסטי כאחד. בשנות ה- 20 הייתה לגוף הבולט בתנועת הפועלים וכוחה גבר בשנות ה- 30, אז התאחדה עם הפועל הצעיר וכך נוסדה מפא"י. בין מנהיגיה הבולטים היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי וברל כצנלסון.
הפועל הצעיר: מפלגת הפועלים הראשונה בישראל, הושפעה מתורתו של א.ד גורדון והייתה קשורה לרעיון העבודה העברית בארץ ישראל ולכיבוש העבודה. כאמור בשנת 1930 התאחדה עם אחדות העבודה ונהייתה חלק ממפא"י.
התקופה העותומנית: תקופת שלטון הטורקי בישראל. א"י בתקופה זו חולקה למחוזות נפרדים: דמשק, עכו, ולאחר מכן ירושלים כאשר בראש כל מחוז כזה עמד הפאשה, שהיה מושל כמעט עצמאי.
פקודת העדות הדתיות: פקודה שהעניקה לכל עדה דתית, שהשלטון המנדטורי הכיר בה, אוטונומיה בענייניה הפנימיים. מוסדות כנסת ישראל נטו לפרש את הפקודה פירוש רחב מאוד ולא הסתפקו במתן שירותים דתיים אלא גם בייצוג תביעות היישוב היהודי בא"י כלפי ממשלת המנדט.
מרכז: מקור האשראה והסמכות, שם נקבעים הערכים, שם מחולקים המשאבים, המקום אליו מופנה הזיקה של האוכלוסייה.
פריפריה: אותם המגזרים הפסיביים שבתחום הסמכות של המרכז שאינם משתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות ובעיצוב דמות החברה והמשטר הפוליטי המקובל בה.
מרכזי משנה: בעצם, בין מרכז לפריפריה. מרכזים המתחרים במרכז, מפלגות, ההסתדרות הכללית בתקופת היישוב.
המרכז: השייכות למרכז הייתה וולונטרית, המרכז בתקופת הישוב היה מורכב משני גופים:
1. הסוכנות היהודית: הייתה אחראית על גיוס כספים בחו"ל וחלוקת האדמות.
2. הועד הלאומי/ האספה: ייצוג היישוב היהודי מול ממשלות העולם, בעצם הממשלה שבדרך.
המרכז הלאומי וקשריו עם מרכזי המשנה:
התיאוריה גורסת כי המגזר החברתי הנושא על כתפיו את בניין המרכז הלאומי הוא מגזר מיוחד באיכותו הסוציו- דמוגרפית. מדובר ברוב המקרים בשכבת עילית של משכילים בעלי נטייה פוליטית מערבית, המתגוררים בערים הגדולות ומשמשים סוכני חברות פוליטי לשאר הציבור. תיאור זה אינו הולם את היישוב בקופת המנדט שכן התכונות התרבותיות, החברתיות והדמוגרפיות של האוכלוסייה בתקופת היישוב לא עלו בקנה אחד עם הדגם התיאורטי שהרי רוב הציבור בארץ באותה התקופה התחנך בתרבות אירופאית ולפיכך אפיון זה לא היה ייחודי לעילית. יתר על כן, ההחלטה לעלות ארצה נבעה בעיקר משיקולים אידיאולוגיים כך שרוב היישוב היהודי שעלה ארצה היה בעל מודעות אידיאולוגית גבוהה למדי, אפיון שאינו מתאים למגזר פריפריאלי כפי שהוא מוגדר בדגם התיאורטי.
גם המגזר החקלאי- הקיבוצים והמושבים- לא דמו בתכונות לאיכרות המסורתית, שהיא בד"כ איטית בהתפתחותה התרבותית. רוב המתיישבים שעסקו בחקלאות היו בני המעמד הבינוני, בעלי השכלה על יסודית והכירו מקרוב את התורות הפוליטיות שרווחו באירופה באותן שנים. נוצר איפה מצב פרדוכסלי, שכן המרכז הפוליטי שהלך ונוצר בארץ לא היה המקור הבלעדי או אפילו העיקרי לחידושים ערכיים וליוזמות חברתיות, רוח החדשנות והיוזמה שאפיינה את היישובים החקלאים הרחיקה לכת עד שהמרכז עצמו התקשה לעכלה. כל המאפיינים האלה מעוררים תהיות בנוגע למידת התאמתו של המודל מרכז- פריפריה למציאות הארץ ישראלית בתקופת הישוב.
מרכזי המשנה היו המידה רבה מובלעות אוטרקיות (עצמאיות) שניסו לעצב את אורח החיים של הנמצאים בתחום השפעתן. הם לא היו דרגים נמוכים המקבלים פקודות ממוקד הסמכות הלאומית. מרכזי המשנה נבדלו זה מזה בעצמת זיקותיהם אל המרכז הלאומי, וכל מערכת דו צדדית כזאת עברה אך היא תמורות מעת לעת. לאור האמור לעיל נראה, כי מוטב להימנע מהבחנה חדה בין מרכז לפריפריה ולראות את המערכת הפוליטית כרצף אחד, שעליו ממוקמים המרכז ומרכזי המשנה. אחד הקשיים במעבר מיישוב למדינה היה עיסוקם של מרכזי המשנה כמעט בכל תחומי החיים, בניה ושיכון, תעסוקה, תקשורת, תנועות נוער, ביטחון ולפיכך יכולת המרכז לנתב ולשלוט על העניינים הייתה קטנה.
התנועה הרוויזיוניסטית: הרוח בתנועה הייתה "אזרחית" ו"אנטי- הסתדרותית". ראשיתה בימי מלחמת העולם הראשונה, במאבקו של זאב ז'בוטינסקי בהנהלה הציונית, בתביעתו להקים לגיון עברי במסגרת הצבא הבריטי. בשנת 1933 התנועה התפלגה עקב החלטתה של התנועה לאסור פעילות מדינית עצמאית של איגודים הכלולים בהסתדרות הציונית. לימים חזרו הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית ובשנת 1948, עם הקמתה של מועצת העם, צורפו אליה נציגי הרוויזיוניסטים ושניים מהם אף חתמו על הכרזת העצמאות.
הגורמים לחיזוק מעמדו של המרכז הלאומי בתקופת הישוב:
1. הצורך של הציבור היהודי בארגון פוליטי כדי לטפל בבעיה הביטחונית (בשל אופייה הדו- לאומי של ארץ ישראל) והן כדי להגביר את יעילותו של הייצוג הפוליטי כלפי השלטון הבריטי.
2. התשתית הארגונית של מרכזי המשנה סיפקה למרכז המתהווה כוח אדם לאיוש עמדות מפתח וסייעה בגיוסה הפוליטי של האוכלוסייה בכללותה.
3. זרימת משאבים חומריים ומשאבי אנוש מבחוץ, שעל הקצאתם הופקד המרכז, המריצה את מי שביקש ליהנות מהם להשתתף בפעילות המוסדות הלאומיים ולקבל את מרותם וסמכותם.
4. רוב הקבוצות הפוליטיות בארץ בחרו להתפשר ולוותר על הניסיון לרכוש לעצמן עמדות שלטוניות על מנת לא להחליש את כוחו של היישוב מול השלטון המנדטורי.
בעיית הייצוג והסמכות במוסדות הלאומיים:
1. בעיית הייצוג- מי זכאי לבחור את הנציגים וכיצד יש לנהל את הבחירות;
2. בעיית הסמכות- מהם תחומי פעולתם של הנציגים לאחר בחירתן ועל מי חלות החלטותיהם;
בעיית הייצוג:
שלוש סוגיו: כלליות זכות הבחירה, שוויון הקולות ויחסיות הייצוג. החוגים החרדים, התנגדו להענקת זכות הבחירה לנשים ובכך פגעו בעיקרון כלליות זכות הבחירה (בסופו של דבר הצביעו גברים ונשים בקלפיות נפרדות). כלליותה של זכות הבחירה התעוררה גם בהתניית הזכות לבחור בידיעת השפה העברית. דחייתה של ההצעה יצרה למעשה תקדים של הימנעות מקביעת אמות מידה על פי כישורים אישיים. כלליותה של זכות הבחירה אינה מבטיחה את שוויון הקולות שכן אפשר להעניק לקולו של בחור ממגזר מסוים משקל רב מלאחרים, לדוגמה: בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה הוצבו כלפיות בהן לא הורשו נשים להצביע, בקלפיות אלה הוענק לכל קול משקל כפול מזה של קלפיות אחרות. דוגמה נוספת, בבחירות לאספה השלישית, הוחלט כי הן תערכנה על פי עדות- אשכנזים, תימנים וספרדים וכי לספרדים ולתימנים ישוריין מספר נציגים קבוע מראש, לפיכך נזקקו נציגי עדות אלו למספר קטן יותר של קולות.
המערכת המפלגתית בתקופת היישוב:
המערכת הפוליטית של היישוב היהודי בארץ ישראל הייתה כאמור, תוצר של ארגונים ומפלגות שהתגבשו תחילה כמרכזי משנה, ורק אחר כך השתלבו ויצרו יחד את המרכז הלאומי. המפלגות בתקופת היישוב לא הסתפקו בתפקידים פוליטיים מובהקים אלא ביקשו לארגן את חיי חבריהן בתחומים נרחבים הרבה יותר ואף יזמו במקרים מסוימים הקמת גופים שנועדו למלא תפקידים מעין ממלכתיים כמו ארגון ההגנה למשל.
בהעדר יעד אלקטורלי לתחרות בין המפלגות מן הסוג שקיים במדינה ריבונית, כוון עיקר המאמץ האינטלקטואלי והארגוני של המפלגות בראשית דרכן כלפי פנים- להקמת מסגרות משלהן לסיפוק צרכי החברים.
מפת המפלגות: אחד המאפיינים הבולטים במערכת הפוליטית של היישוב היה התמורה המתמדת במפת המפלגות, שבאה לידי ביטוי באיחודים ובפילוגים, בהופעת קבוצות חדשות ובהיעלמותן. תופעות אלה אפיינו במידה זו או אחרת את ארבעת הגושים הפוליטיים המרכזיים של היישוב דאז:
1. מפלגת תנועת העבודה;
2. הגוש האזרחי;
3. גוש הספרדים ועדות המזרח;
4. הגוש הדתי- חרדי;
באמצע שנות ה- 20 הצטמצם מספר הגושים בעלי ההשפעה במערכת הפוליטית לשניים:
1. גוש מפלגות תנועת העבודה;
2. גוש המפלגות האזרחיות;
בראשית שנות ה-30 התגבש בקרב הגוש האזרחי גרעין של גוש חדש- הגוש הרוויזיוניסטי.
התפקוד המפלגתי להיבטיו:
א. היקף התפקוד: היקף תפקודה של תנועת העבודה היה ללא ספק רחב משל המפלגות האחרות. תנועת העבודה פעלה גם בתחומים שאינם פוליטיים מובהקים, הקמת מרכזי משנה רבי עצמה כמו ההסתדרות שהקטינו במידה ידועה את הצורך בהתערבות מפלגתית ישירה בתחומים לא פוליטיים. למפלגות הימין והמרכז לא היו מסגרות כאלה. נטייה בולטת להתפשטות תפקודה של המפלגה ניכרה גם אצל הרוויזיוניסטים ובקרב הציונות הדתית. הרוויזיוניסטים יצרו מערכת מוסדית שכללה גופים כמו הסתדרות העובדים הלאומיים וקופת חולים לאומית שנועדו לספק את מרבית השירותים שנתנו מוסדות תנועת העבודה לחבריהם. בארגונים הפוליטיים העדתיים לא הגיע המיסוד לרמה של מפלגה פוליטית מובהקת, ועל כן היקף תפקודם היה שונה באופיו.
ב. רמת המיסוד: קיומם של מוסדות קבע ומנגנון עובדים בשכר, מציאותם או היעדרם של תקנונים וכללים רשמיים שהמוסדות כפופים להם בפעולתם.
ג. רציפות הפעולה: מידת הפעילות השוטפת של המפלגה בתקופה שבין בחירות לבחירות. במפלגות תנועת העבודה למשל התקיימה פעילות שוטפת בסניפים, אם כי לא כל החברים הרשומים השתתפו במפגשים, ברשימת בחירות לאו דווקא לפני בחירות כפי שהיה נהוג במרכז הקשת הפוליטית. הפעילות היום- יומית הנמרצת ביותר הייתה במפלגות השמאל: הקומוניסטים, פועלי ציון והשומר הצעיר.
ד. ההרכב החברתי: הרקע החברתי- מעמדי של חברי כל המפלגות ופעיליהן, חוץ מהספרדים בירושלים ומהאיכרים היה למעשה דומה. רוב מייסדי המפלגות וחבריהן באו מאירופה ממשפחות של המעמד הבינוני. מערכת סטטוסים חדשה נוצרה בארץ שמרכיב חשוב בה היה ארץ המוצא של העולים כמו גם הוותק שהקנה יוקרה רבה. גם המבנה הכלכלי תעסוקתי החדש של ההתיישבות הציונית בארץ היה גורם חשוב ביצירת הבדלי מעמדות עבודת כפיים חקלאית הקנתה יוקרה מיוחדת ואילו לבעלי המקצועות החופשיים ומקצועות הצווארון הלבן חל פיחות במעמדם.
ה. מידת הפתיחות: ממד זה מסייע להבחין בין מפלגות הפונות אל ציבור מוגדר והומוגני לאלה שמאמצי הגיוס שלהן מכוננים כלפי ציבור רחב ככל האפשר. הציונים הכלליים פנו לציבור הרחב בעוד שהשומר הצעיר הכיתתית והאליטיסטית פנתה לציבור מסוים בלבד. גם תנועת העבודה הואשמה באליטיסטיות מסוימת אך זו הלכה והתפוגגה עם השנים והנטייה לפתיחות הלכה וגברה. מקומם של הרוויזוניסטים על פני רצף זה הוא בעייתי שכן היעדר כיתתיות ואליטיזם היה ראוי למרמם לצד הציונים הכלליים, בפתיחות המרבית אל בעקבות פרישתם מההסתדרות הציונית והקמת הצ"ח הם נאלצו לרכז את פעילותם בתוך המפלגה לקוטב של הסגירות.
ההבדלים המבניים- ארגוניים בין המפלגות בכל אחד מן הממדים שהוזכרו יצרו שוני ביכולתן לגייס חברים ותרמו לא במעט לקביעת מיקומה של כל מפלגה במדרג העצמה הפוליטית בתקופת היישוב ומידת ההשפעה על עיצוב המדיניות במרכז הלאומי.
הממד האידיאולוגי במערכת הפוליטית של היישוב:
הציונות: החתירה להקמת מרכז לאומי יהודי בדרך של הגירת יהודים לארץ ישראל, התיישבותם בה, וגיבושם לכלל קהילה תרבותית ופוליטית בעלת ייחוד ואוטונומיה מסוימת.
ישנם 7 היבטים שונים המאפשרים להשוות את הגרסאות האידיאולוגיות הבולטות במסגרת הכללית של הציונות בתקופת היישוב:
1. גורם הזמן: הסוגיה האם האידיאולוגיה מטיפה להתנתקות מהעבר, כפי שעושות התנועות המהפכניות, או להישענות עליו, כמנהגן של משטרים הנשענים על לגיטימציה מסורתית. במקביל גם קיימת ההבחנה בין מגמה חדשנית, החותרת לשינוי חברתי, לבין מגמה שמרנית המחייבת את שימור הקיים. האידיאולוגיות נבדלות זו מזו גם בקצב ההתפתחות שהן מכתיבות- מהיר או איטי ובאופי ההתפתחות שהן דוגלות בה- מדורגת וסדירה או כזאת המשלבת שינויים מהותיים מהירים עם התפתחות איטית (הבחנה זו חשובה להבנת הוויכוח על הגדרת המטרה הסופית של הציונות). הבדלי השקפות ניכרו גם בשאלת קצב ההתפתחות, בעיקר בתחום הביטחון, השקפות שהיו קשורות קשר הדוק לקביעת עיתוין של יזמות פוליטיות, כלכליות ומוסדיות. מחלוקת אידיאולוגית נוספת קשורה בתשובה לשאלה האם יש להגשים את היעדים הפוליטיים והדמוגרפיים ובה- בעת לעצב את המבנה החברתי של היישוב, או להקדים מטרה אחת לאחרת.
2. אקטיביות ופסיביות ביחסי אדם- סביבה: בתקופת הישוב,לא הייתה תמימות דעים אידיאולוגית באשר לתפיסת מקומו של האדם בסביבתו הפיסית והחברתית ולמידת האקטיביות או הפסיביות הנדרשת ממנו או מתאפשרת לו. כלומר, הציונות, מעצם מהותה, נטתה לאקטיביות שהתגלמה ברעיון האוטואמנציפציה (השחרור העצמי) ואולם, זרמיה השונים נבדלו ביניהם בהבחנה בין מגבלות פיסיות וחברתיות שאפשר להתגבר עליהן, לבין אלה שיש לקבלן כעובדה קיימת. הבחנה זו לא חפפה להבחנה בין שמאל לימין בתנועה הציונית, במובן זה, נמצאו הן תנועת העבודה והן הרוויזיוניסטים בצדו האקטיבי של המתרס (האמונה בכוח הרצון, הדגשת האיכות האנושית כפיצוי על משאבים חומריים כמו קרקע, ממון וביטחון, הכשרת הקרע למיליוני העולים שבדרך) , ואילו החלק השמרני של הציבור האזרחי היה בצדו הפסיבי (עיקר המאמץ מתמצה העלייה לארץ ובהתיישבות בה בהנחה שמאמץ אנושי אינו מסוגל לפצות על מגבלות השוק ומחסור בהון).
3. קולקטיביזם ואינדיוודואליזם: ראיית היחיד כמי שנושא על כתפיו את נטל האידיאלים הקולקטיביים וכפוף להן הייתה ממשנתן הן של המסורת הציונית החלוצית, והן בזו של הימין הלאומי- רדיקלי. כל אחת מהתנועות הללו תבעה מהפרט לוותר, בדרך זו או אחרת, על האינטרסים הפרטיים שלו ולהעמיד עצמו לשירות התנועה המייצגת אינטרסים רחבים יותר. הקולקטיביזם הודגש גם באידיאולוגיה ברוויזיוניסטית ובמיוחד בלח"י. בניגוד לגישה זו, דגל המחנה האזרחי ביזמה הפרטית כדרך לבניין הארץ ובהתארגנות פוליטית על בסיס שיתוף אינטרסים. העמדת עניינו של הפרט קודם לעניינו של הכלל עשויה גם להסביר את נטייתם של חודים רחבים בציבור האזרחי למקד את פעילותם במישור העירוני והמקומי.
4. זהות טריטוריאלית וזהות לאומית: העדר זהות בין קולקטיב לאומי למסגרת טריטוריאלית עורר קשיים שנגעו לסוגיית הקשר בין היושבים בציון לעם היהודי בפזורה כמו גם לבעיית קיומן של שתי קבוצות אתניות שונות זו לצד זו, שלאחת מהן- לערבים- יש בה רוב. התלבטות בעניין זה הייתה בין יותר ריבונות ופחות טריטוריה, לבין יותר טריטוריה על חשבון ריבונות. במחלוקת זו התגבשו ארבע עמדות יסוד:
• הגישה המקסימליסטית: הבאת כל העם היהודי ויישובו בכל ארץ ישראל, אז תיווצר זהות מוחלטת בין הזהות הלאומית לבין זו הטריטוריאלית (נתמכה בעיקר על ידי הרוויזיוניסטים והמזרחי).
• הגישה הדו- לאומית: מדינה אחת לשני עמים, דגש על הזהות הטריטוריאלית, פחות על הזהות הלאומית (נתמכה בעיקר על ידי השומר הצעיר).
• הגישה הלאומית- פרגמטית: חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, צמצום ארץ ישראל השלמה לצורך הקמת מדינה יהודית (נתמכה על ידי בן גוריון, וייצמן ורוב תנועת העבודה).
• דחיית ההחלטה: דחיית ההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל (נתמכה בעיקר על ידי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה.
5. השאלה הלאומית והבעיה הערבית: אפשר להצביע על ארבע עמדות בשאלת הסכסוך היהודי ערבי, עמדות שהתגבשו בהדרגה, במהלך התפתחות הישוב היהודי:
• בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית, הייתה מודעות מועטה לעימות ובתפיסת הבעיה הערבית כבעיה מעשית במישור מקומי ולא כבעיה עקרונית. לפי התפיסה המסורתית יותר, שהייתה המשך לזו המקומית, לא היו הערבים קהילה פוליטית.
• השניה, שהתפתחה בתקופת המנדט, הכירה בערבים כגורם בעל רצון פוליטי מובחן, אך גרסה כי עמדותיהם הלאומיות האנטי- ציוניות פוגעות באינטרס העצמי האמיתי שלהם ואינם אלא תוצאה של סכסכנות בריטית.
• העמדה השלישית שנולדה לאחר מאורעות , 1936 1929 ו- 1939 קרובה יותר בהיבטים מסוימים לזו הרוויזיוניסטית הגורסת כי ההתנגשות בין שתי הקבוצות הלאומיות בארץ היא בלתי נמנעת וכי הסיכויים לפתרונו של הסכסוך קלושים ביותר.
• תפיסה רביעית דוגלת ברעיון החלוקה כפתרון של פשרה וזאת משום שנכזבו התקוות לקבלת הפתרון הדו- לאומי לבעיה.
6. הסדר החברתי הרצוי וחשיבות הדמוקרטיה: הבדלי הגישות בשאלת הסדר החברתי שימשו קרקע פורייה להתפתחותה של קנאות אידיאולוגית בקרב קבוצות מסוימות שנטו לתפוס את השקפותיהן כאמיתות מוחלטות, את אלה היריבות ככוזבות. בנסיבות אלה, הייתה שאלת הפלורליזם הדמוקרטי בעיה אידיאולוגית ומוסדית מן המעלה הראשונה, שהזרמים השונים התחבטו בה שוב ושוב. במיוחד הייתה קשה ההכרעה לקיצונים משני הצדדים, הימני והשמאלי. בשנות ה- 30, גברה המפא"י הנטייה לנקוט עמדה דמוקרטית מובהקת. נטייה זו מצאה ביטוי הן בנכונות להכיר בפלורליזם פוליטי ובהליכים דמוקרטיים, הן בהדגשת הגישה הייצוגית של "איש אחד- קול אחד". לעומת זאת, במחנה הרוויזיוניסטי, התמקד הדיון בעיקר במעמד המנהיגות, כמו גם בתנועה עצמה, שנתפסה כמעין ארגון צבאי. בעניין זה אפשר למצוא ברוויזיוניסטים נימות אני- דמוקרטיות דומות לאלה שרווחו בימין הקיצוני באירופה שבין שתי מלחמות העולם.
7. מעמד הדת והשפעות תרבותיות אוניברסליות ויהודיות: על אף הזיהוי בין דת ללאום ביהדות, רוב רובם של חברי התנועה הציונית לא היו דתיים. מקומה של הדת במערכת הפוליטית לא היה גורם מחלוקת מרכזי בתקופת היישוב, שכן בהיעדר ריבונות, לא נדרשה התנועה הציונית להכריע במרבית השאלות הקשורות במעמד דת בחברה. הבעיות העיקריות הכרוכות בהחלת מערכת הערכים הדתית על הציבור בכללו עמדה במבחן רק ברמת החקיקה העירונית- מקומית, ביישובים יהודיים טהורים בלבד. בתחום מוגבל זה היה אפשר להגיע לכלל פשרות מעשיות אד- הוק, מבלי להזדקק להכרעות עקרוניות שיש להחילן על הכול.
הסוגייה האידיאולוגית בתקופת היישוב:
1. קולקטיביזם מול אינדווידואליזם: האם ניתן לצפות מהפרט, מהיחיד, לסחוב על גבו את נטל הקולקטיב? במחנה היהודי הליברלי הדמוקרטי- המחנה האזרחי- הפרט הוא מעל לקולקטיב. בתנועת עבודה יש דרישה לזניחת האינטרס האינדוידואלי לטובת האינטרס הקולקטיבי (הקיבוצים). הזיקה של הקולקטיב בימין היא לקולקטיב הלאומי (הרוויזיוניסטים).
2. זהות טריטוריאלית מול זהות לאומית: ישנה סתירה בסיסית בין שתי הזהויות. הזהות הלאומית היא העם היהודי, הזהות הטריטוריאלית היא ארץ ישראל. בציונות יש מחויבות לשתי הזהויות אך מעבר למחויבות זו, יש אי- הסכמה ברורה לגבי היכן לשים דגש:
א. הגישה המקסימליסטית: הבאת כל העם היהודי ויישובו בכל ארץ ישראל, אז תיווצר זהות מוחלטת בין הזהות הלאומית לבין הזהות הטריטוריאלית. גישה זו נתמכה על ידי הרוויזיוניסטים (לימים הליכוד) והמזרחי (לימים המפד"ל).
ב. הגישה הדו-לאומית: הקמת מדינה אחת לשני עמים, דגש על הזהות הטריטוריאלית, פחות דגש על הזהות הלאומית. נתמכה בעיקר על ידי השומר הצעיר.
ג. הגישה הלאומית פרגמטית: הפרדה, חלוקה, שתי מדינות לשני עמים. נתמכה על ידי דוד בן גוריון, ויצמן ורוב תנועת העבודה. בבסיסה, צמצום שטחה של א"י לצורך הקמת מדינה יהודית.
ד. דחיית החלטה: דחיית החלטה על הקמתה של מדינת ישראל. נתמכה על ידי הקיבות המאוחד ואחדות העבודה (חלק ממפ"ם).
3. השאלה הלאומית והבעיה הערבית: האם להכיר או לא להכיר בבעיה הערבית? עד לתחילת המנדט הבריטי, לא הייתה התייחסות לבעיה הערבית ולא הייתה מודעות אליה. בשנות ה- 30, הולכת וגוברת המודעות לבעיה אל בקרב היישוב היהודי רווחה התפיסה כי הערבים קיבלו זהות פוליטית כתוצאה מסכסכנות בריטית. תנועת העבודה השלימה עם רעיון החלוקה, לעומתם, הרוויזיוניסטים ראו את הסכסוך כסכסוך סכום אפס- רק אחד מנצח.
הגורמים שסייעו במעבר מישוב למדינה:
במעבר מיישוב למדינה הועלו בעיות קשות כמו הסתירה בין רצון המרכז לרכז את הסמכויות אצלו לבין רצון מרכזי המשנה לפזר את הסמכויות ביניהם. בעיה נוספת הייתה בעיית דת ומדינה. עם קום היישוב, היה צורך להתעסק בבעיות אלו שלא היו על סדר היום לפני כן, כיצד אם כן התגבר היישוב היהודי על הפערים בניסיון לפתור את הבעיות?
1. עיקרון ההסכמיות- הקונצנזוס או דחיית ההכרעה בנושאים מסוימים.
2. האחדות מול האויב החיצוני, הערבים, השואה.
3. חלק גדול מהגופים השולטים כמו הסוכנות, ההגנה, היו קיימים קודם לכן ואפשרו מעבר חלק יותר מיישוב למדינה בהנהגת מפלגה דומיננטית גדולה, היא מפא"י.
מתקופת היישוב לימנו- מה נשאר?
המערכת הפוליטית:
1. האסיפה- לימים כנסת ישראל
2. הועד הלאומי- לימים ממשלת ישראל
3. הסוכנות- קיימת כסוכנות היהודית
4. גמישות תפקודית- אין בירוקרטיה, קבלת החלטות בצורה מהירה- עד היום אין קריטריונים ברורים לחלוקת משאבים, מי שבשלטון עשיר מי שבאופוזיציה עני.
מבחינה אידיאולוגית:
בסוגייה הכלכלית חברתית- סוציאליזם או כלכלה חופשית? ויכוח זה נמשך עד היום.
שלושת השלבים בהתפתחות הדמוקרטיה הישראלית:
1963- 1948 תקופת העיצוב: עיצוב הדמוקרטיה, תקופה בעייתית עם הרבה קנאות אידיאולוגית ושנאה.
1979- 1963 תקופת הפריחה: הדמוקרטיזציה.
?- 1979 תקופת המשבר: הדמוקרטיה הישראלית במשבר. ישנם אמנם סימנים של התאוששות כמו התחזקות התקשורת והחלשות הצנזורה.
אילו אלמנטים משפיעים על המעברים בין שלוש התקופות?
1. סוגיית בטחון המדינה: ככל שהסוגיה קשה יותר, כך קשה לדמוקרטיה הליברלית לפרוח (קשה לבצע רפורמות בנושאים כמו מעצרים מנהליים, צנזורה, מיעוטים וכדומה).
2. סוגיית הקונצנזוס: ברגע שנוצר קונצנזוס, נוצרת סובלנות, הוויכוח היה קל יותר בדברים מהותיים, בשנות ה- 60 הייתה התמתנות אידיאולוגית שאפשרה את פריחתה של הדמוקרטיה.
3. קיטוב עדתי וחברתי: ככל שהקיטוב העדתי חברתי גדול יותר, הדמוקרטיה נמצאת בסכנה גדולה יותר.
4. תחושת העוצמה: כאשר יש תחושת עוצמה סובייקטיבית לציבור, קל יותר לקבל התרת הרסן בנושאים ביטחוניים.
5. אופי המנהיגות: בן גוריון היה מנהיג חזק, דמוקרט גדול הוא לא היה. התנגד להכנסת טלוויזיה לישראל, שלט בתקשורת בצורה מוחלטת, שלד במפלגה ביד רמה- הפרד ומשול.
6. התפתחות בדעת הקהל: יותר דעות אנטי ליברליות יוצרות משבר לדמוקרטיה.
7. תפקוד קואליציוני רעוע: חוסר יכולת של השלטון לפתור בעיות יותר חוסר אמון בקרב הציבור.
8. חולשה בקונצנזוס הלאומי: בנושאים טריטוריאלים, דת ומדינה, חשיבות הדמוק' ביחס לערכים אחרים.
יש לכם שאילתא על סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה ? צרו קשר
יחידה 1- מישוב למדינה
המרכז הפוליטי היהודי בארץ ישראל - תהליכי גיבוש ומאפיינים עיקרים:
המוסדות הלאומיים: הסכנות היהודית וכנסת ישראל כונו "המוסדות הלאומיים", קיימו מנגנונים מנהליים וביצועיי קבועים ופעלו על פי חלוקת עבודה מוגדרת למדי ובהתאם לדפוסי מנהל מודרניים לתקופתם. למוסדות אלה היה גם מעמד רשמי בתוקף קביעות משפטית מטעם השלטון המנדטורי כמו פקודת העדות הדתיות משנת 1926.
המערכת המוסדית שייצגה את היישוב היהודי בארץ ישראל כמסגרת אוטונומית ונהנתה מהכרת השלטון המנדטורי, כונתה כנסת ישראל. במסגרת זו פעלה אספת הנבחרים כגוף מייצג שנבחרה בבחירות כלליות ויחסיות (רשאים היו להשתתף כל התושבים היהודים בארץ של הצהירו רשמית על פרישתם מכנסת ישראל).
האסיפה שמשה מעין פרלמנט לדיונים בעלי אופי כללי ביותר, והתכנסה במועדים לא סדירים למושבים מיוחדים.
מליאת הועד הלאומי: גוף מצומצם יותר שבחרה האסיפה ושהתכנס ביתר תכיפות וסדירות. המליאה שמנתה 40- 20 חברים התוותה את המדיניות השוטפת. המוסד שהיה מופקד על ביצוע החלטות אספת הנבחרים ומליאת הועד הלאומי היה הנהלת הועד הלאומי, שתפקדה כמעין קבינט והייתה כפופה למליאה.
אחדות העבודה: מפלגה שנוסדה בשנת 1919 בעקבות האיחוד בים פועלי ציון לקבוצת הבלתי מפלגתיים. מצע המפלגה החדשה קבע כי שאיפתה היא "ליצור עם עברי בקהילת עובדים חופשיים, שווים, החיים מעמלם, מנהלים ושולטים ברכושם, עבודתם, כלכלתם ותרבותם". למפלגה הייתה זיקה להסתדרות הציונית העולמית ולאינטרנציונאל הסוציאליסטי כאחד. בשנות ה- 20 הייתה לגוף הבולט בתנועת הפועלים וכוחה גבר בשנות ה- 30, אז התאחדה עם הפועל הצעיר וכך נוסדה מפא"י. בין מנהיגיה הבולטים היו דוד בן גוריון, יצחק בן צבי וברל כצנלסון.
הפועל הצעיר: מפלגת הפועלים הראשונה בישראל, הושפעה מתורתו של א.ד גורדון והייתה קשורה לרעיון העבודה העברית בארץ ישראל ולכיבוש העבודה. כאמור בשנת 1930 התאחדה עם אחדות העבודה ונהייתה חלק ממפא"י.
התקופה העותומנית: תקופת שלטון הטורקי בישראל. א"י בתקופה זו חולקה למחוזות נפרדים: דמשק, עכו, ולאחר מכן ירושלים כאשר בראש כל מחוז כזה עמד הפאשה, שהיה מושל כמעט עצמאי.
פקודת העדות הדתיות: פקודה שהעניקה לכל עדה דתית, שהשלטון המנדטורי הכיר בה, אוטונומיה בענייניה הפנימיים. מוסדות כנסת ישראל נטו לפרש את הפקודה פירוש רחב מאוד ולא הסתפקו במתן שירותים דתיים אלא גם בייצוג תביעות היישוב היהודי בא"י כלפי ממשלת המנדט.
מרכז: מקור האשראה והסמכות, שם נקבעים הערכים, שם מחולקים המשאבים, המקום אליו מופנה הזיקה של האוכלוסייה.
פריפריה: אותם המגזרים הפסיביים שבתחום הסמכות של המרכז שאינם משתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות ובעיצוב דמות החברה והמשטר הפוליטי המקובל בה.
מרכזי משנה: בעצם, בין מרכז לפריפריה. מרכזים המתחרים במרכז, מפלגות, ההסתדרות הכללית בתקופת היישוב.
המרכז: השייכות למרכז הייתה וולונטרית, המרכז בתקופת הישוב היה מורכב משני גופים:
1. הסוכנות היהודית: הייתה אחראית על גיוס כספים בחו"ל וחלוקת האדמות.
2. הועד הלאומי/ האספה: ייצוג היישוב היהודי מול ממשלות העולם, בעצם הממשלה שבדרך.
המרכז הלאומי וקשריו עם מרכזי המשנה:
התיאוריה גורסת כי המגזר החברתי הנושא על כתפיו את בניין המרכז הלאומי הוא מגזר מיוחד באיכותו הסוציו- דמוגרפית. מדובר ברוב המקרים בשכבת עילית של משכילים בעלי נטייה פוליטית מערבית, המתגוררים בערים הגדולות ומשמשים סוכני חברות פוליטי לשאר הציבור. תיאור זה אינו הולם את היישוב בקופת המנדט שכן התכונות התרבותיות, החברתיות והדמוגרפיות של האוכלוסייה בתקופת היישוב לא עלו בקנה אחד עם הדגם התיאורטי שהרי רוב הציבור בארץ באותה התקופה התחנך בתרבות אירופאית ולפיכך אפיון זה לא היה ייחודי לעילית. יתר על כן, ההחלטה לעלות ארצה נבעה בעיקר משיקולים אידיאולוגיים כך שרוב היישוב היהודי שעלה ארצה היה בעל מודעות אידיאולוגית גבוהה למדי, אפיון שאינו מתאים למגזר פריפריאלי כפי שהוא מוגדר בדגם התיאורטי.
גם המגזר החקלאי- הקיבוצים והמושבים- לא דמו בתכונות לאיכרות המסורתית, שהיא בד"כ איטית בהתפתחותה התרבותית. רוב המתיישבים שעסקו בחקלאות היו בני המעמד הבינוני, בעלי השכלה על יסודית והכירו מקרוב את התורות הפוליטיות שרווחו באירופה באותן שנים. נוצר איפה מצב פרדוכסלי, שכן המרכז הפוליטי שהלך ונוצר בארץ לא היה המקור הבלעדי או אפילו העיקרי לחידושים ערכיים וליוזמות חברתיות, רוח החדשנות והיוזמה שאפיינה את היישובים החקלאים הרחיקה לכת עד שהמרכז עצמו התקשה לעכלה. כל המאפיינים האלה מעוררים תהיות בנוגע למידת התאמתו של המודל מרכז- פריפריה למציאות הארץ ישראלית בתקופת הישוב.
מרכזי המשנה היו המידה רבה מובלעות אוטרקיות (עצמאיות) שניסו לעצב את אורח החיים של הנמצאים בתחום השפעתן. הם לא היו דרגים נמוכים המקבלים פקודות ממוקד הסמכות הלאומית. מרכזי המשנה נבדלו זה מזה בעצמת זיקותיהם אל המרכז הלאומי, וכל מערכת דו צדדית כזאת עברה אך היא תמורות מעת לעת. לאור האמור לעיל נראה, כי מוטב להימנע מהבחנה חדה בין מרכז לפריפריה ולראות את המערכת הפוליטית כרצף אחד, שעליו ממוקמים המרכז ומרכזי המשנה. אחד הקשיים במעבר מיישוב למדינה היה עיסוקם של מרכזי המשנה כמעט בכל תחומי החיים, בניה ושיכון, תעסוקה, תקשורת, תנועות נוער, ביטחון ולפיכך יכולת המרכז לנתב ולשלוט על העניינים הייתה קטנה.
התנועה הרוויזיוניסטית: הרוח בתנועה הייתה "אזרחית" ו"אנטי- הסתדרותית". ראשיתה בימי מלחמת העולם הראשונה, במאבקו של זאב ז'בוטינסקי בהנהלה הציונית, בתביעתו להקים לגיון עברי במסגרת הצבא הבריטי. בשנת 1933 התנועה התפלגה עקב החלטתה של התנועה לאסור פעילות מדינית עצמאית של איגודים הכלולים בהסתדרות הציונית. לימים חזרו הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית ובשנת 1948, עם הקמתה של מועצת העם, צורפו אליה נציגי הרוויזיוניסטים ושניים מהם אף חתמו על הכרזת העצמאות.
הגורמים לחיזוק מעמדו של המרכז הלאומי בתקופת הישוב:
1. הצורך של הציבור היהודי בארגון פוליטי כדי לטפל בבעיה הביטחונית (בשל אופייה הדו- לאומי של ארץ ישראל) והן כדי להגביר את יעילותו של הייצוג הפוליטי כלפי השלטון הבריטי.
2. התשתית הארגונית של מרכזי המשנה סיפקה למרכז המתהווה כוח אדם לאיוש עמדות מפתח וסייעה בגיוסה הפוליטי של האוכלוסייה בכללותה.
3. זרימת משאבים חומריים ומשאבי אנוש מבחוץ, שעל הקצאתם הופקד המרכז, המריצה את מי שביקש ליהנות מהם להשתתף בפעילות המוסדות הלאומיים ולקבל את מרותם וסמכותם.
4. רוב הקבוצות הפוליטיות בארץ בחרו להתפשר ולוותר על הניסיון לרכוש לעצמן עמדות שלטוניות על מנת לא להחליש את כוחו של היישוב מול השלטון המנדטורי.
בעיית הייצוג והסמכות במוסדות הלאומיים:
1. בעיית הייצוג- מי זכאי לבחור את הנציגים וכיצד יש לנהל את הבחירות;
2. בעיית הסמכות- מהם תחומי פעולתם של הנציגים לאחר בחירתן ועל מי חלות החלטותיהם;
בעיית הייצוג:
שלוש סוגיו: כלליות זכות הבחירה, שוויון הקולות ויחסיות הייצוג. החוגים החרדים, התנגדו להענקת זכות הבחירה לנשים ובכך פגעו בעיקרון כלליות זכות הבחירה (בסופו של דבר הצביעו גברים ונשים בקלפיות נפרדות). כלליותה של זכות הבחירה התעוררה גם בהתניית הזכות לבחור בידיעת השפה העברית. דחייתה של ההצעה יצרה למעשה תקדים של הימנעות מקביעת אמות מידה על פי כישורים אישיים. כלליותה של זכות הבחירה אינה מבטיחה את שוויון הקולות שכן אפשר להעניק לקולו של בחור ממגזר מסוים משקל רב מלאחרים, לדוגמה: בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה הוצבו כלפיות בהן לא הורשו נשים להצביע, בקלפיות אלה הוענק לכל קול משקל כפול מזה של קלפיות אחרות. דוגמה נוספת, בבחירות לאספה השלישית, הוחלט כי הן תערכנה על פי עדות- אשכנזים, תימנים וספרדים וכי לספרדים ולתימנים ישוריין מספר נציגים קבוע מראש, לפיכך נזקקו נציגי עדות אלו למספר קטן יותר של קולות.
המערכת המפלגתית בתקופת היישוב:
המערכת הפוליטית של היישוב היהודי בארץ ישראל הייתה כאמור, תוצר של ארגונים ומפלגות שהתגבשו תחילה כמרכזי משנה, ורק אחר כך השתלבו ויצרו יחד את המרכז הלאומי. המפלגות בתקופת היישוב לא הסתפקו בתפקידים פוליטיים מובהקים אלא ביקשו לארגן את חיי חבריהן בתחומים נרחבים הרבה יותר ואף יזמו במקרים מסוימים הקמת גופים שנועדו למלא תפקידים מעין ממלכתיים כמו ארגון ההגנה למשל.
בהעדר יעד אלקטורלי לתחרות בין המפלגות מן הסוג שקיים במדינה ריבונית, כוון עיקר המאמץ האינטלקטואלי והארגוני של המפלגות בראשית דרכן כלפי פנים- להקמת מסגרות משלהן לסיפוק צרכי החברים.
מפת המפלגות: אחד המאפיינים הבולטים במערכת הפוליטית של היישוב היה התמורה המתמדת במפת המפלגות, שבאה לידי ביטוי באיחודים ובפילוגים, בהופעת קבוצות חדשות ובהיעלמותן. תופעות אלה אפיינו במידה זו או אחרת את ארבעת הגושים הפוליטיים המרכזיים של היישוב דאז:
1. מפלגת תנועת העבודה;
2. הגוש האזרחי;
3. גוש הספרדים ועדות המזרח;
4. הגוש הדתי- חרדי;
באמצע שנות ה- 20 הצטמצם מספר הגושים בעלי ההשפעה במערכת הפוליטית לשניים:
1. גוש מפלגות תנועת העבודה;
2. גוש המפלגות האזרחיות;
בראשית שנות ה-30 התגבש בקרב הגוש האזרחי גרעין של גוש חדש- הגוש הרוויזיוניסטי.
התפקוד המפלגתי להיבטיו:
א. היקף התפקוד: היקף תפקודה של תנועת העבודה היה ללא ספק רחב משל המפלגות האחרות. תנועת העבודה פעלה גם בתחומים שאינם פוליטיים מובהקים, הקמת מרכזי משנה רבי עצמה כמו ההסתדרות שהקטינו במידה ידועה את הצורך בהתערבות מפלגתית ישירה בתחומים לא פוליטיים. למפלגות הימין והמרכז לא היו מסגרות כאלה. נטייה בולטת להתפשטות תפקודה של המפלגה ניכרה גם אצל הרוויזיוניסטים ובקרב הציונות הדתית. הרוויזיוניסטים יצרו מערכת מוסדית שכללה גופים כמו הסתדרות העובדים הלאומיים וקופת חולים לאומית שנועדו לספק את מרבית השירותים שנתנו מוסדות תנועת העבודה לחבריהם. בארגונים הפוליטיים העדתיים לא הגיע המיסוד לרמה של מפלגה פוליטית מובהקת, ועל כן היקף תפקודם היה שונה באופיו.
ב. רמת המיסוד: קיומם של מוסדות קבע ומנגנון עובדים בשכר, מציאותם או היעדרם של תקנונים וכללים רשמיים שהמוסדות כפופים להם בפעולתם.
ג. רציפות הפעולה: מידת הפעילות השוטפת של המפלגה בתקופה שבין בחירות לבחירות. במפלגות תנועת העבודה למשל התקיימה פעילות שוטפת בסניפים, אם כי לא כל החברים הרשומים השתתפו במפגשים, ברשימת בחירות לאו דווקא לפני בחירות כפי שהיה נהוג במרכז הקשת הפוליטית. הפעילות היום- יומית הנמרצת ביותר הייתה במפלגות השמאל: הקומוניסטים, פועלי ציון והשומר הצעיר.
ד. ההרכב החברתי: הרקע החברתי- מעמדי של חברי כל המפלגות ופעיליהן, חוץ מהספרדים בירושלים ומהאיכרים היה למעשה דומה. רוב מייסדי המפלגות וחבריהן באו מאירופה ממשפחות של המעמד הבינוני. מערכת סטטוסים חדשה נוצרה בארץ שמרכיב חשוב בה היה ארץ המוצא של העולים כמו גם הוותק שהקנה יוקרה רבה. גם המבנה הכלכלי תעסוקתי החדש של ההתיישבות הציונית בארץ היה גורם חשוב ביצירת הבדלי מעמדות עבודת כפיים חקלאית הקנתה יוקרה מיוחדת ואילו לבעלי המקצועות החופשיים ומקצועות הצווארון הלבן חל פיחות במעמדם.
ה. מידת הפתיחות: ממד זה מסייע להבחין בין מפלגות הפונות אל ציבור מוגדר והומוגני לאלה שמאמצי הגיוס שלהן מכוננים כלפי ציבור רחב ככל האפשר. הציונים הכלליים פנו לציבור הרחב בעוד שהשומר הצעיר הכיתתית והאליטיסטית פנתה לציבור מסוים בלבד. גם תנועת העבודה הואשמה באליטיסטיות מסוימת אך זו הלכה והתפוגגה עם השנים והנטייה לפתיחות הלכה וגברה. מקומם של הרוויזוניסטים על פני רצף זה הוא בעייתי שכן היעדר כיתתיות ואליטיזם היה ראוי למרמם לצד הציונים הכלליים, בפתיחות המרבית אל בעקבות פרישתם מההסתדרות הציונית והקמת הצ"ח הם נאלצו לרכז את פעילותם בתוך המפלגה לקוטב של הסגירות.
ההבדלים המבניים- ארגוניים בין המפלגות בכל אחד מן הממדים שהוזכרו יצרו שוני ביכולתן לגייס חברים ותרמו לא במעט לקביעת מיקומה של כל מפלגה במדרג העצמה הפוליטית בתקופת היישוב ומידת ההשפעה על עיצוב המדיניות במרכז הלאומי.
הממד האידיאולוגי במערכת הפוליטית של היישוב:
הציונות: החתירה להקמת מרכז לאומי יהודי בדרך של הגירת יהודים לארץ ישראל, התיישבותם בה, וגיבושם לכלל קהילה תרבותית ופוליטית בעלת ייחוד ואוטונומיה מסוימת.
ישנם 7 היבטים שונים המאפשרים להשוות את הגרסאות האידיאולוגיות הבולטות במסגרת הכללית של הציונות בתקופת היישוב:
1. גורם הזמן: הסוגיה האם האידיאולוגיה מטיפה להתנתקות מהעבר, כפי שעושות התנועות המהפכניות, או להישענות עליו, כמנהגן של משטרים הנשענים על לגיטימציה מסורתית. במקביל גם קיימת ההבחנה בין מגמה חדשנית, החותרת לשינוי חברתי, לבין מגמה שמרנית המחייבת את שימור הקיים. האידיאולוגיות נבדלות זו מזו גם בקצב ההתפתחות שהן מכתיבות- מהיר או איטי ובאופי ההתפתחות שהן דוגלות בה- מדורגת וסדירה או כזאת המשלבת שינויים מהותיים מהירים עם התפתחות איטית (הבחנה זו חשובה להבנת הוויכוח על הגדרת המטרה הסופית של הציונות). הבדלי השקפות ניכרו גם בשאלת קצב ההתפתחות, בעיקר בתחום הביטחון, השקפות שהיו קשורות קשר הדוק לקביעת עיתוין של יזמות פוליטיות, כלכליות ומוסדיות. מחלוקת אידיאולוגית נוספת קשורה בתשובה לשאלה האם יש להגשים את היעדים הפוליטיים והדמוגרפיים ובה- בעת לעצב את המבנה החברתי של היישוב, או להקדים מטרה אחת לאחרת.
2. אקטיביות ופסיביות ביחסי אדם- סביבה: בתקופת הישוב,לא הייתה תמימות דעים אידיאולוגית באשר לתפיסת מקומו של האדם בסביבתו הפיסית והחברתית ולמידת האקטיביות או הפסיביות הנדרשת ממנו או מתאפשרת לו. כלומר, הציונות, מעצם מהותה, נטתה לאקטיביות שהתגלמה ברעיון האוטואמנציפציה (השחרור העצמי) ואולם, זרמיה השונים נבדלו ביניהם בהבחנה בין מגבלות פיסיות וחברתיות שאפשר להתגבר עליהן, לבין אלה שיש לקבלן כעובדה קיימת. הבחנה זו לא חפפה להבחנה בין שמאל לימין בתנועה הציונית, במובן זה, נמצאו הן תנועת העבודה והן הרוויזיוניסטים בצדו האקטיבי של המתרס (האמונה בכוח הרצון, הדגשת האיכות האנושית כפיצוי על משאבים חומריים כמו קרקע, ממון וביטחון, הכשרת הקרע למיליוני העולים שבדרך) , ואילו החלק השמרני של הציבור האזרחי היה בצדו הפסיבי (עיקר המאמץ מתמצה העלייה לארץ ובהתיישבות בה בהנחה שמאמץ אנושי אינו מסוגל לפצות על מגבלות השוק ומחסור בהון).
3. קולקטיביזם ואינדיוודואליזם: ראיית היחיד כמי שנושא על כתפיו את נטל האידיאלים הקולקטיביים וכפוף להן הייתה ממשנתן הן של המסורת הציונית החלוצית, והן בזו של הימין הלאומי- רדיקלי. כל אחת מהתנועות הללו תבעה מהפרט לוותר, בדרך זו או אחרת, על האינטרסים הפרטיים שלו ולהעמיד עצמו לשירות התנועה המייצגת אינטרסים רחבים יותר. הקולקטיביזם הודגש גם באידיאולוגיה ברוויזיוניסטית ובמיוחד בלח"י. בניגוד לגישה זו, דגל המחנה האזרחי ביזמה הפרטית כדרך לבניין הארץ ובהתארגנות פוליטית על בסיס שיתוף אינטרסים. העמדת עניינו של הפרט קודם לעניינו של הכלל עשויה גם להסביר את נטייתם של חודים רחבים בציבור האזרחי למקד את פעילותם במישור העירוני והמקומי.
4. זהות טריטוריאלית וזהות לאומית: העדר זהות בין קולקטיב לאומי למסגרת טריטוריאלית עורר קשיים שנגעו לסוגיית הקשר בין היושבים בציון לעם היהודי בפזורה כמו גם לבעיית קיומן של שתי קבוצות אתניות שונות זו לצד זו, שלאחת מהן- לערבים- יש בה רוב. התלבטות בעניין זה הייתה בין יותר ריבונות ופחות טריטוריה, לבין יותר טריטוריה על חשבון ריבונות. במחלוקת זו התגבשו ארבע עמדות יסוד:
• הגישה המקסימליסטית: הבאת כל העם היהודי ויישובו בכל ארץ ישראל, אז תיווצר זהות מוחלטת בין הזהות הלאומית לבין זו הטריטוריאלית (נתמכה בעיקר על ידי הרוויזיוניסטים והמזרחי).
• הגישה הדו- לאומית: מדינה אחת לשני עמים, דגש על הזהות הטריטוריאלית, פחות על הזהות הלאומית (נתמכה בעיקר על ידי השומר הצעיר).
• הגישה הלאומית- פרגמטית: חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, צמצום ארץ ישראל השלמה לצורך הקמת מדינה יהודית (נתמכה על ידי בן גוריון, וייצמן ורוב תנועת העבודה).
• דחיית ההחלטה: דחיית ההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל (נתמכה בעיקר על ידי הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה.
5. השאלה הלאומית והבעיה הערבית: אפשר להצביע על ארבע עמדות בשאלת הסכסוך היהודי ערבי, עמדות שהתגבשו בהדרגה, במהלך התפתחות הישוב היהודי:
• בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית, הייתה מודעות מועטה לעימות ובתפיסת הבעיה הערבית כבעיה מעשית במישור מקומי ולא כבעיה עקרונית. לפי התפיסה המסורתית יותר, שהייתה המשך לזו המקומית, לא היו הערבים קהילה פוליטית.
• השניה, שהתפתחה בתקופת המנדט, הכירה בערבים כגורם בעל רצון פוליטי מובחן, אך גרסה כי עמדותיהם הלאומיות האנטי- ציוניות פוגעות באינטרס העצמי האמיתי שלהם ואינם אלא תוצאה של סכסכנות בריטית.
• העמדה השלישית שנולדה לאחר מאורעות , 1936 1929 ו- 1939 קרובה יותר בהיבטים מסוימים לזו הרוויזיוניסטית הגורסת כי ההתנגשות בין שתי הקבוצות הלאומיות בארץ היא בלתי נמנעת וכי הסיכויים לפתרונו של הסכסוך קלושים ביותר.
• תפיסה רביעית דוגלת ברעיון החלוקה כפתרון של פשרה וזאת משום שנכזבו התקוות לקבלת הפתרון הדו- לאומי לבעיה.
6. הסדר החברתי הרצוי וחשיבות הדמוקרטיה: הבדלי הגישות בשאלת הסדר החברתי שימשו קרקע פורייה להתפתחותה של קנאות אידיאולוגית בקרב קבוצות מסוימות שנטו לתפוס את השקפותיהן כאמיתות מוחלטות, את אלה היריבות ככוזבות. בנסיבות אלה, הייתה שאלת הפלורליזם הדמוקרטי בעיה אידיאולוגית ומוסדית מן המעלה הראשונה, שהזרמים השונים התחבטו בה שוב ושוב. במיוחד הייתה קשה ההכרעה לקיצונים משני הצדדים, הימני והשמאלי. בשנות ה- 30, גברה המפא"י הנטייה לנקוט עמדה דמוקרטית מובהקת. נטייה זו מצאה ביטוי הן בנכונות להכיר בפלורליזם פוליטי ובהליכים דמוקרטיים, הן בהדגשת הגישה הייצוגית של "איש אחד- קול אחד". לעומת זאת, במחנה הרוויזיוניסטי, התמקד הדיון בעיקר במעמד המנהיגות, כמו גם בתנועה עצמה, שנתפסה כמעין ארגון צבאי. בעניין זה אפשר למצוא ברוויזיוניסטים נימות אני- דמוקרטיות דומות לאלה שרווחו בימין הקיצוני באירופה שבין שתי מלחמות העולם.
7. מעמד הדת והשפעות תרבותיות אוניברסליות ויהודיות: על אף הזיהוי בין דת ללאום ביהדות, רוב רובם של חברי התנועה הציונית לא היו דתיים. מקומה של הדת במערכת הפוליטית לא היה גורם מחלוקת מרכזי בתקופת היישוב, שכן בהיעדר ריבונות, לא נדרשה התנועה הציונית להכריע במרבית השאלות הקשורות במעמד דת בחברה. הבעיות העיקריות הכרוכות בהחלת מערכת הערכים הדתית על הציבור בכללו עמדה במבחן רק ברמת החקיקה העירונית- מקומית, ביישובים יהודיים טהורים בלבד. בתחום מוגבל זה היה אפשר להגיע לכלל פשרות מעשיות אד- הוק, מבלי להזדקק להכרעות עקרוניות שיש להחילן על הכול.
הסוגייה האידיאולוגית בתקופת היישוב:
1. קולקטיביזם מול אינדווידואליזם: האם ניתן לצפות מהפרט, מהיחיד, לסחוב על גבו את נטל הקולקטיב? במחנה היהודי הליברלי הדמוקרטי- המחנה האזרחי- הפרט הוא מעל לקולקטיב. בתנועת עבודה יש דרישה לזניחת האינטרס האינדוידואלי לטובת האינטרס הקולקטיבי (הקיבוצים). הזיקה של הקולקטיב בימין היא לקולקטיב הלאומי (הרוויזיוניסטים).
2. זהות טריטוריאלית מול זהות לאומית: ישנה סתירה בסיסית בין שתי הזהויות. הזהות הלאומית היא העם היהודי, הזהות הטריטוריאלית היא ארץ ישראל. בציונות יש מחויבות לשתי הזהויות אך מעבר למחויבות זו, יש אי- הסכמה ברורה לגבי היכן לשים דגש:
א. הגישה המקסימליסטית: הבאת כל העם היהודי ויישובו בכל ארץ ישראל, אז תיווצר זהות מוחלטת בין הזהות הלאומית לבין הזהות הטריטוריאלית. גישה זו נתמכה על ידי הרוויזיוניסטים (לימים הליכוד) והמזרחי (לימים המפד"ל).
ב. הגישה הדו-לאומית: הקמת מדינה אחת לשני עמים, דגש על הזהות הטריטוריאלית, פחות דגש על הזהות הלאומית. נתמכה בעיקר על ידי השומר הצעיר.
ג. הגישה הלאומית פרגמטית: הפרדה, חלוקה, שתי מדינות לשני עמים. נתמכה על ידי דוד בן גוריון, ויצמן ורוב תנועת העבודה. בבסיסה, צמצום שטחה של א"י לצורך הקמת מדינה יהודית.
ד. דחיית החלטה: דחיית החלטה על הקמתה של מדינת ישראל. נתמכה על ידי הקיבות המאוחד ואחדות העבודה (חלק ממפ"ם).
3. השאלה הלאומית והבעיה הערבית: האם להכיר או לא להכיר בבעיה הערבית? עד לתחילת המנדט הבריטי, לא הייתה התייחסות לבעיה הערבית ולא הייתה מודעות אליה. בשנות ה- 30, הולכת וגוברת המודעות לבעיה אל בקרב היישוב היהודי רווחה התפיסה כי הערבים קיבלו זהות פוליטית כתוצאה מסכסכנות בריטית. תנועת העבודה השלימה עם רעיון החלוקה, לעומתם, הרוויזיוניסטים ראו את הסכסוך כסכסוך סכום אפס- רק אחד מנצח.
הגורמים שסייעו במעבר מישוב למדינה:
במעבר מיישוב למדינה הועלו בעיות קשות כמו הסתירה בין רצון המרכז לרכז את הסמכויות אצלו לבין רצון מרכזי המשנה לפזר את הסמכויות ביניהם. בעיה נוספת הייתה בעיית דת ומדינה. עם קום היישוב, היה צורך להתעסק בבעיות אלו שלא היו על סדר היום לפני כן, כיצד אם כן התגבר היישוב היהודי על הפערים בניסיון לפתור את הבעיות?
1. עיקרון ההסכמיות- הקונצנזוס או דחיית ההכרעה בנושאים מסוימים.
2. האחדות מול האויב החיצוני, הערבים, השואה.
3. חלק גדול מהגופים השולטים כמו הסוכנות, ההגנה, היו קיימים קודם לכן ואפשרו מעבר חלק יותר מיישוב למדינה בהנהגת מפלגה דומיננטית גדולה, היא מפא"י.
מתקופת היישוב לימנו- מה נשאר?
המערכת הפוליטית:
1. האסיפה- לימים כנסת ישראל
2. הועד הלאומי- לימים ממשלת ישראל
3. הסוכנות- קיימת כסוכנות היהודית
4. גמישות תפקודית- אין בירוקרטיה, קבלת החלטות בצורה מהירה- עד היום אין קריטריונים ברורים לחלוקת משאבים, מי שבשלטון עשיר מי שבאופוזיציה עני.
מבחינה אידיאולוגית:
בסוגייה הכלכלית חברתית- סוציאליזם או כלכלה חופשית? ויכוח זה נמשך עד היום.
שלושת השלבים בהתפתחות הדמוקרטיה הישראלית:
1963- 1948 תקופת העיצוב: עיצוב הדמוקרטיה, תקופה בעייתית עם הרבה קנאות אידיאולוגית ושנאה.
1979- 1963 תקופת הפריחה: הדמוקרטיזציה.
?- 1979 תקופת המשבר: הדמוקרטיה הישראלית במשבר. ישנם אמנם סימנים של התאוששות כמו התחזקות התקשורת והחלשות הצנזורה.
אילו אלמנטים משפיעים על המעברים בין שלוש התקופות?
1. סוגיית בטחון המדינה: ככל שהסוגיה קשה יותר, כך קשה לדמוקרטיה הליברלית לפרוח (קשה לבצע רפורמות בנושאים כמו מעצרים מנהליים, צנזורה, מיעוטים וכדומה).
2. סוגיית הקונצנזוס: ברגע שנוצר קונצנזוס, נוצרת סובלנות, הוויכוח היה קל יותר בדברים מהותיים, בשנות ה- 60 הייתה התמתנות אידיאולוגית שאפשרה את פריחתה של הדמוקרטיה.
3. קיטוב עדתי וחברתי: ככל שהקיטוב העדתי חברתי גדול יותר, הדמוקרטיה נמצאת בסכנה גדולה יותר.
4. תחושת העוצמה: כאשר יש תחושת עוצמה סובייקטיבית לציבור, קל יותר לקבל התרת הרסן בנושאים ביטחוניים.
5. אופי המנהיגות: בן גוריון היה מנהיג חזק, דמוקרט גדול הוא לא היה. התנגד להכנסת טלוויזיה לישראל, שלט בתקשורת בצורה מוחלטת, שלד במפלגה ביד רמה- הפרד ומשול.
6. התפתחות בדעת הקהל: יותר דעות אנטי ליברליות יוצרות משבר לדמוקרטיה.
7. תפקוד קואליציוני רעוע: חוסר יכולת של השלטון לפתור בעיות יותר חוסר אמון בקרב הציבור.
8. חולשה בקונצנזוס הלאומי: בנושאים טריטוריאלים, דת ומדינה, חשיבות הדמוק' ביחס לערכים אחרים.
יש לכם שאילתא על סיכומים של האוניברסיטה הפתוחה ? צרו קשר
