סיכום תקשורת ודעת קהל - פרק ד' – דעת קהל ומדיניות

סיכום תקשורת ודעת קהל - פרק ד' – דעת קהל ומדיניות

פרק זה עוסק בשאלה עד כמה דעת קהל משפיעה על מדיניות ועל קבלת החלטות ולחלופין עד כמה המדיניות היא זו, שמשפיעה על דעת הקהל. כספי טוען, שבתהליך של יחסי הגומלין בין דעת קהל ומדיניות מעורבים 4 גורמים:

1. מערכת החזקת הדעות כלומר, הציבור הקהל או חלק מהם.
2. מערכת התקשרת כלומר, תקשורת ההמונים והתקשורת הבינאישית.
3. מערכת הייצוג כאן מדובר על נציגי הציבור כמו חברי כנסת, מפלגות, עמותות וארגונים.
4. מערכת קבלת החלטות כלומר, השלטון ראש הממשלה, השרים והפקידים הבכירים (מנכ"ל משרד הביטחון וכו'...)

כספי מציג שבעה דפוסים שבמהלכם נוצרת דעת קהל ונעשה ניסיון להשפיע על מערכת קבלת ההחלטות (אנחנו נתמקד ב- 5 הכי חשוב לזכור את סעיפים מס' 1,2,5).

1. אמצעי התקשורת יוזמים תהליך של דעת קהל - דפוס זה קשור לאסכולה של קביעת סדר יום, שלפיה התקשורת מעלה לסדר היום נושא או סוגיה חברתית כלשהי ואז
מתרחשים 3 תהליכים:
* אמצעי תקשורת נוספים עוסקים בנושא.
* מתחיל להתפתח שיח בינאישי סביב הנושא.
* מקבלי ההחלטות מרגישים מחויבות להגיב לתהליך.

חשוב לזכור שכל אמצעי התקשורת ישתפו פעולה ביניהם הסיכוי של הנושא לחדור לסדר היום ולהשפיע על מקבלי ההחלטות הוא גדול יותר.

2. מערכת הייצוג כיוזמת תהליך של דעת קהל – כאן אנחנו מדברים על מצב שבו הנציגים השונים יוזמים תהליך של דעת קהל באמצעות פניה אל התקשורת כאשר לרוב פניה זו אינה גלויה והיא לא מתפרסמת כך שבמידה רבה דפוס זה דומה לדפוס הקודם. היתרון של מצב זה הוא שדפוס כזה מאפשר לנציגים להעלות נושאים שונים ומגוונים לדיון הציבורי מה שתורם לדמוקרטיה, אבל מצד שני דפוס זה יכול לשמש כערוץ למניפולציה אפשרית מצד הפוליטיקאים על דעת הקהל כדי לקדם אינטרסים אישיים שלהם. לעיתים גם הקהל יכול לפנות אל הנציגים, כדי שיקדמו תהליך של דעת קהל.

3. פקידים ברורים כיוזמי תהליך – דפוס זה מדבר על פקידים בכירים שבאמצעות התקשורת מבקשים ליצור דעת קהל על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות, אף על פי שהפקידים הבכירים הם חלק ממערכת קבלת ההחלטות הם מנסים לעיתים ליצור לחץ על הממשלה כדי לקדם אינטרסים שונים ע"י לחץ ציבורי ודעת קהל.

4. מערכת הייצוג הכוונה היא לתקשורת כאשר מערכת הייצוג מנסה באמצעות התקשורת להשפיע על מקבלי ההחלטות. לפי כספי במקרים מסוימים מנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות מבלי לערב את הציבור.

5. מערכת קבלת ההחלטות משפיעה על דעת הקהל באמצעות התקשורת – כספי טוען, שככל שהציבור יהיה פחות מעורב בדיון הציבורי ובתהליכי קבלת ההחלטות כל יהיה לשלטון מרחב תמרון גדול יותר לקבל החלטות מבלי להתייעץ קודם עם הציבור וככל שלציבור יש פחות מידע ופחות יכולת להבין את הסוגיות שעל הפרק לשלטון יהיה קל יותר לשכנע לאחר מעשה את הקהל וככל שהדעות של הציבור לא מגובשות לשלטון יהיה קל יותר לקבל החלטות ולבצע אותן מבלי להתחשב בקהל. לפי דפוס זה לשלטון יש אפשרות להחליט, לבצע ואז ליצור איזושהי מניפולציה על דעת הקהל כדי שזה יישר קו עם ההחלטה.

בנוסף לארבעת הגורמים, שמשתתפים בתהליכי יצירת דעת קהל כספי מדבר על נושא או סוגיה כלשהי שממקדים תשומת לב ציבורית לפרק זמן מסוים עד שהם מפסיקים לעניין את הציבור.

מודל ההתעניינות בסוגיה / דאונס

מודל זה מתאר איך נושא מסוים עולה לסדר היום ויורד ממנו.

1. השלב הקדם בעייתי – בשלב זה ישנם סימנים ראשונים לבעיה והם מושכים תשומת לב של ארגונים או קבוצות ספציפיות.

2. גילו מדאיג והתלהבות אופורית – בשלב זה הבעיה פורצת למודעות הציבור בדרך כלל באמצעות התקשורת ואז הציבור נעשה מודאג והוא דורש טיפול בנושא באמצעות הפגנות, עצומות, שביתות רעב וכו'... בשלב זה ישנה תחושה של ביטחון והתלהבות בעקבות המחשבה שהנה הבעיה נפתרת (אולי ניתן לפתור את הבעיה).

3. הבנת העלות של פתרון הבעיה – במידה רבה שלב זה הוא שלב של התפכחות. בשלב זה הציבור מבין את ההשלכות והמחיר שיש לשלם עבור פיתרון הבעיה כאשר לעיתים הציבור עצמו יאלץ לשלם את המחיר.

4. דעיכה הדרגתית של עוצמת ההתעניינות הציבורית – בשלב זה האדם מבין, שפתרון הבעיה עשוי להיות גם על חשבונו וכתוצאה מכך נוצרת תחושה של אכזבה, חוסר רצון לתרום ובאופן אישי תחושה של חוסר אונים, דיכאון, כך שהקהל מעדיף לא לחשוב על הבעיה.

5. השלב הפוסט בעייתי – בשלב זה הבעיה נעלמת מהתודעה הציבורית וכספי טוען, שגם אם נעשים צעדים כדי לטפל בבעיה הציבור כבר לא מתעניין בה.

מודל זה מתאים לסוגיה, שחודרת מידי פעם לשיח הציבורי לא למשהו קבוע ולא למשהו חד פעמי, כלומר המודל שלפנינו מתאים לסוגיה שהיא מחזורית (דוגמאות – עוני, אבטלה, שחיתות במשטרה, שביתות למיניהן וכו'...).

דאונס טוען, שעל מנת שסוגיה תקבל מחזור התעניינות שיטתי צריכים להתקיים 3 תנאים:

1. בהתחלה רוב הציבור אינו מוטרד מהבעיה (סביר להניח שהבעיה אינה נוגעת לו באופן ישיר)

2. הבעיה נגרמת בגלל חוקים או הסדרים חברתיים, שמפלים לרעה קבוצות חלשות בחברה או שמפלים לטובה קבוצות חזקות בחברה.

3. הבעיה צריכה להיות מעניינת במידה מסוימת אחרת היא לא תצליח לקבל תשומת לב ציבורית ותקשורתית.


קביעת סדר היום הציבורי : תקשורת ההמונים וגילוי הרעב באתיופיה / בוסו

בוסו מראה לנו איך התקשורת לוקחת את העבר באתיופיה והופכת אותו לסוגיה חברתית לפחות לזמן מוגבל בסדר היום הציבורי בארה"ב ולאחר מכן הוא מראה מדוע שנתיים לאחר מכן אף על פי שהמצב לא השתנה הנושא בקושי נכנס לשולי החדשות. המאמר של בוסו מדגים את מחזור ההתעניינות בסוגיה על פי המודל של דאוונס.

רקע – עד תחילת שנות ה- 70 הילה סאלאסי שלט באתיופיה בשנת 74 הייתה מהפכה ומנגיסטו, שהיה בעל נטיות קומוניסטיות, עלה לשלטון. עד שנת 82 באתיופיה הייתה מלחמת אזרחים, שאחת ההשלכות שלה הייתה רעב כבד באתיופיה. בשנת 82 מנגיסטו פנה לארה"ב בבקשה לקבל סיוע הומניטארי. הממשל בארה"ב, שהיה בראשות רייגן סירב לבקשה בגלל שיקולים פוליטיים. הממשל בארה"ב קיווה שהעם יפיל את השלטון באתיופיה בגלל המצב הקשה. בשנת 83 הממשל האמריקאי בראשות רייגן שלח משלחת קטנה, שהייתה תוצאה של פניות חוזרות ונשנות מצד האתיופים. המשלחת העבירה דיווח מזעזע והזעזוע גורם לסיוע קטן מצד האמריקאים אבל עדיין הנושא לא עולה על סדר היום התקשורתי.

בוסו טוען, שניתן להסביר מדוע התקשורת האמריקאית לא התעניינה בנושא בגלל מס' מאפיינים:
• התקשורת האמריקאית פועלת מתוך אינטרס כלכלי של רווח ולכן היא מנסה למצוא סיפורים דרמתיים וחדשניים ככל האפשר.
• התקשורת האמריקאית פועלת לפי נורמות מקצועיות, שלפיהן רק סיפור עם ערך חדשותי ברור נכנס לחדשות.
• התקשורת האמריקאית היא הומוגנית כלומר, היא לא רוצה להרגיז אף אחד מבחינה פוליטית ולא להיות יוצאת דופן.
• התקשורת האמריקאית מעדיפה לסקר נושאים, שקרובים לבית.

בנוסף בוסו טוען, שהתקשורת לא סיקרה את הרעב כי הוא לא היה מפתיע, הנושא לא ממש רלוונטי לציבור האמריקאי והנגישות לצוותי צילום וחדשות היא מאוד בעייתית. נקודת המפנה חלה בשנת 84. בשנה זו הגיעו תמונות מזעזעות לידי אחד המנהלים של רשת N.B.C בלונדון לגבי מה שקורה באתיופיה. התמונות כל כך השפיעו עליו וצוות צילום נשלח לצלם את הטרגדיה באתיופיה והתמונות שצולמו שם שודרו במשך 3 ערבים רצופים בטלוויזיה האמריקאית. כתוצאה מהדיווח, שבו צוין שבשנה הקרובה ימותו בערך 1/2 מיליון אתיופים, הגיעו המון תגובות: פניות למערכת, תרומות וכו'... הטלוויזיה באמת יצרה תשומת לב ציבורית כלפי הנושא וכתוצאה מכך ממשל רייגן, שעד אז לא חשב להגיב לסוגיה נאלץ לשלוח סיוע.


תחילה התקשורת מסקרת -אמצעי תק' נוספים מסקרים-נוצרת תגובה ונוצר שיח ציבורי-נוצר לחץ על השלטון לפעול

בהמשך לכך אומר בוסו , שההתעניינות הציבורית פחתה די מהר כי התקשורת ודעת הקהל עברו להתעניין בדברים אחרים. בוסו טוען, שלכאורה נראה שמדובר בתקשורת שיוצרת דעת קהל וביחד הם משפיעים על קובעי המדיניות. בפועל טענתו צנועה יותר, דעת הקהל אינה מכתיבה את פעולת השלטון אבל ברגע שהעניין הציבורי ודעת הקהל ממוקדים בסוגיה מסוימת הדבר מגביל את טווח האפשרויות של השלטון. בוסו ביקורתי כלפי הדילוג של התקשורת ושל דעת הקהל מנושא לנושא בקצב שלטענתו הוא מהיר מידיי והוא קורא לתופעה הזו "עוויתות של העניין הציבורי".

קישורים:
1. אסכולת הנושא העיקרי
2. אסכולת תביעת המסגרת – זווית הראיה, שדרכה התקשורת מסקרת נושא מסוים משפיע על תפיסת העולם של הקהל ופעולותיו.
3. מודל הזירות של הילגרטנר ובוסק – במודל הזירות ישנה תחרות בין נושאים שונים – מי מהם יצליח להיכנס לתקשורת ולזכות בתשומת לב של הציבור.
4. תקשורת המונים – דעת הקהל – מקבלי החלטות (השלטון).

השפעות מדיניות ציבוריות על דעת קהל (שלטון – דעת קהל) / קיס

מושג: דעת קהל הפכפכה - לדעת קיס דעת הקהל אינה יציבה, כך שלשלטון או למקבלי ההחלטות הפוליטיות יש יכולת משמעותית לקבל החלטות מדיניות נועזות או אפילו כאלה שמנוגדות לעמדות המוצהרות שלהם ואז להשפיע על דעת הקהל לאחר מעשה ולגייס אותה לתמיכה בצעדים שנעשו. הניתוח של קיס לא מתמקד בצעדים המדיניים שהממשל עושה הוא בודק את ההצהרות המדיניות והשקפותיהן בתקשורת. ברוב המאמר קיס מציגה דוגמאות, שמוכיחות את טענתה, שדעת הקהל מתיישרת עם החלטות מדיניות.

דוגמאות:

1. 1947 ראשי הישוב היהודי בישראל קיבלו בהתלהבות את הצעת החלוקה של האום למרות שהיא הייתה בעייתית. ירושלים ונהריה לא נכללו והגבולות לא היו ברי הגנה. בן גוריון החליט כמעט על דעת עצמו לקבל את התוכנית ולאחר מכן להקים מדינה ודעת הרוב התיישרה עם החלטותיו.

2. בשנות ה- 50 רוב הציבור בישראל התנגד לדיון על פיצויים (שילומים לניצולי שואה) מגרמניה אבל בסופו של דבר בן גוריון החליט והוא גרם לכך שההחלטה התקבלה והציבור התרגל לקשרים דיפלומטיים עם גרמניה.

3. בשנת 1974 ישראל, שכבשה שטחים במהלך מלחמת יום הכיפורים, הצהירה שוב ושוב שאין בכוונתה לסגת מהם אלה אם יתקיים משא ומתן לשלום עם מדינות ערב, אבל בסופו של דבר היא נסוגה ללא משא ומתן והציבור, שתחילה גילה התנגדות לכל נסיגה ופשרה טריטוריאלית תמך בהתלהבות בהסכמי ההפרדה.

4. נסיגת צרפת מאלג'יריה – דה גול עלה לשלטון בהבטחה מפורשת שאלג'יריה תישאר בידי צרפת בסופו של דבר הוא נסוג מאלג'יריה ודעת הקהל התיישרה איתו.

קיס טוענת, שהדוגמאות הנ"ל ממחישות, שהמנהיגים משנים את מדיניותם ודעת הקהל משתנה בהתאם, כלומר ההסכמה הציבורית מושגת לאחר מעשה, כך שכיוון ההשפעה הוא מהמדיניות הממשלתית אל דעת הקהל ובעצם המדיניות המועדפת על הקהל משתנה כתגובה להחלטות ולפעולות הממשל.

השלכות המחקר של קיס הן תיאורטיות ומעשיות. ברמה התיאורטית המחקר מראה שישנם גורמים שונים מאלה המקובלים, שמשפיעים על הדינאמיקה של דעת הקהל, משתנה זה הוא ההחלטות המדיניות ברמה המעשית והפוליטית המחקר מראה שבתנאים מסוימים יש למקבלי ההחלטות / השלטון מרחב תמרון ואפילו גמישות בכל מה שקשור לשינוי מדיניותם ויש להם יכולת משמעותית לגייס את דעת הקהל ותמיכת הציבור להחלטות ולפעולות שנעשו.

השימוש ב: סיכום תקשורת ודעת קהל הוא באחריות המשתמש בלבד.