לחצו כאן לסיכום פסיכולוגיה התפתחותית של האוניברסיטה הפתוחה - פרקים 7-8. אתר פתוחה הוא אינדקס סיכומים בלבד ואין לו אחריות על מקור סיכום זה או סיכומים אחרים.
תקופת הגיל הרך, המתחיל בערך בגיל 12 חודשים ונמשך עד גיל 30 חודשים בערך. השפה היא מערכת מופשטת, נשלטת ע"י כללים, של סמלים שרירותיים שאפשר לצרפם זה לזה בדרכים לאינספור לשם העברת מידע. רכיבי השפה 1. סמנטיקה זהו תחום העוסק במשמעויות המילים, המשמעות דינמית ומשתנה בהקשרים שונים ואינה קשורה תמיד לישות אחת קבועה. 2. פונולוגיה - תורת ההגה: תחום המתאר את ההגאים (צלילים) ודרכי הצטרפותם להברות ולמילים. לכל שפה מדוברת יש אוסף הגאים וחוקי צירוף של ההגאים, האופייניים לה. לדוגמה: בעברית קיים הצליל ח', שאינו מצוי בשפה האנגלית. 3. מורפולוגיה - תורת הצורות: חוקי ההטיות וההתאמות הדקדוקיות היוצרים שינוי במשמעותן של מילים. הצורן הוא היחידה המשמעותית הקטנה ביותר של השפה וכל שינוי בצורתו ישנה את משמעותו. למשל, הוספת סיומת "_ים" לשמות עצם מסמנת הוספה של משמעות הריבוי. 4. סינטקס - תחביר: מערכת החוקים הפועלת על המשפט, צירוף המילים. ישנה חשיבות לקשר ולסדר שבין המילים במשפט, לסוגי המשפטים (שאלה, שלילה) ולהתאם הדקדוקי שבין היחידות שבמשפט. 5. פרגמאטיקה: חוקי משמעות השפה בתוך הקשר. תחום זה מתייחס לכללים הקובעים את דרכי השימוש בשפה במצבים שונים בחיי היום יום תוך התחשבות בנמען ובמטרת האינטראקציה התקשורתית. למשל, משפט שמטרתו לבטא התנצלות ייאמר אחרת לעומת משפט שמטרתו לבטא ציניות. ילדים זקוקים לשתי מערכות של מיומנויות לניסוח רעיונות במילים, מיומנויות קליטה ומיומנויות הפקה המשמשות להבנת דברים שאחרים אומרים. נראה כי, מיומנויות הקליטה מופיעות לפני מיומנויות ההפקה ולכן הילדים מבינים מילים שעדיין אינן מצויות באוצר המילים הפעיל שלהם, ואף מבינים משפטים שהם ארוכים ומורכבים הרבה יותר מאלה שהם עצמם מסוגלים לומר. מטלות מרכזיות בלמידה המוקדמת של השפה למידת תבניות הצלילים של השפה במהלך השנה הראשונה לחייהם, מפיקים התינוקות צלילים, עוד בטרם התחילו לדבר. התפתחות נוספת בתחום התחביר בראון חילק את התפתחות התחביר המוקדמת ל-5 שלבים בהתבסס על האורך הגדל והולך של מבעי הילדים: 1. מקביל לשלב 2 המילים. 2. במהלכו רוכשים הילדים את הצורנים הדקדוקיים הבסיסיים כגון סופיות ריבוי. 3. מופיעות וריאציות על משפטים פשוטים, לרבות שאלות ושלילה. 4. מתחילים הילדים לשבץ משפט בתוך משפט, ולהפיק סוגים שונים של משפטים טפלים. 5. מסוגלים הילדים לצרף 2 משפטים פשוטים בדרכים שונות ליצירת משפטים מורכבים. רוב הילדים עוברים את חמשת השלבים עד גיל 3 ½. למידת השימוש החברתי בשפה בתקופה זו רוכשים הילדים כשירות תקשורתית, את היכולת לקיים שיחות, לזהות ולתקן "קצרים" בתקשורת, ולהשתמש בשפה בדרך ההולמת את החברה בתרבות מסוימת. בעזרת המטפל מפתחים תינוקות מיומנויות שיזדקקו להם מאוחר יותר בשיחה, כגון דיבור לפי תור. בגיל שנה, עיקרון הדיבור לפי תור עם השותף לשיחה כבר מבוסס היטב. מכאן ואילך התינוק פשוט מפתח יתר מיומנות במתן תגובות רלוונטיות למה שאומרים השותפים לשיחה. בסוף שנת החיים הראשונה ניכרת בהגיות ובמחוות של תינוקות כוונת תקשורת ברורה. למשל, תינוקות רבים מצביעים או משתמשים במילים טרומיות כדי לבקש אובייקטים המצויים מחוץ להישג ידם. עם כוונת התקשורת עולה האפשרות של כשלון בתקשורת, וילדים צריכים ללמוד כיצד לזהות מצב שבו שאין מבינים אותם ולדעת כיצד לתקן מצבים כאלה בשיחה. היבט נוסף של ההתפתחות הפרגמטית הוא למידת המוסכמות והסדרים החברתיים לתקשורת ולשימוש בשפת האם. המוסכמות והסדרים המסוימים הנלמדים בכל שפה ושפה שונים, אך במגוון רחב של תרבויות מספקים המטפלים לילדים קטנים מידה רבה מאד של הדרכה פרגמטית. הדרכה זו מתחילה בינקות, לפני שמתחילים הילדים להשתמש בשפה. מרגע שמתחילים הילדים לדבר, המבוגרים מלמדים אותם התנהגויות מילוליות. הילד והסביבה בהתפתחות השפה תיאוריות סביבתיות מתמקדות בגורמים בסביבתו של הילד התומכים ברכישת השפה, מבנה יחסי הגומלין החברתיים של הילד ומאפייני הסביבה הפיסית שלו. תיאוריות נייטיביסטיות, לעומת זאת, מתמקדות בגורמים מולדים, בעלי בסיס ביולוגי, המאפשרים את רכישת השפה. סקינר טען שהורים ובני אדם אחרים מתנים את ילדיהם התניה אינסטרומנטאלית כדי שידברו. כשהתינוק מתחיל למלמל, ההורים מחייכים, שמים לב אליו ומגיבים אליו בדיבור. תשומת לבם מחזקת את התינוק במלמולו, והמלמול נעשה תכוף יותר. התכיפות המוגברת של המלמול מגדילה את ההסתברות שהתינוק יאמר, ולו באקראי, דברים הנשמעים כמילים. כשההורים שומעים צלילים דמויי מילים אלה, הם מחזקים את התינוק לומר אותם יותר מצלילים שאינם דמויי מילים. הילד מגיב בחזרה על מה שנשמע להורים כמילים, וכך נכנסות "מילים" למלאי ההתנהגויות המילוליות של התינוק. סקינר טען שהדקדוק של השפה נרכש באמצעות חיזוק דומה. ההורים מחזקים היגדים נכונים מהבחינה הדקדוקית ומתנגדים או מביעים מבוכה לשמע היגדים לא נכונים. כך הילד לומד דקדוק נכון. נקודות תורפה בהסבר של סקינר: 1. בפועל הורים אינם מספקים הרבה חיזוק ומשוב ללמידת הדקדוק אצל ילדיהם. סביר הרבה יותר שההורים יתקנו היגדים שאינם אמיתיים מאשר יתקנו היגדים שאינם נכונים דקדוקית. 2. חומסקי טען שאי אפשר להכיל את כל החיזוקים הנדרשים ללמידת שפה באמצעות התניה אינסטרומנטאלית. ילדים אומרים מספר עצום של משפטים, ולא יתכן שכל אחד מהם נלמד בנפרד באמצעות חיזוק. גם אם מוסיפים את החיקוי כמנגנון למידה, עדיין אי אפשר להסביר אלא כיצד לומדים ילדים לחזור על דברים ששמעו. אך ילדים אינם סתם חוזרים על משפטים שאומרים אחרים. אחת התכונות החשובות ביותר של השפה, היא שאפשר לצרף מילים לאמירת דברים שמימינו לא שמענו אותם נאמרים מפי אחרים. כחלופה לגישה, טען חומסקי, שלכל השפות יש אי אלה תכונות מבניות משותפות, כנראה מפני שהשפות והשכל האנושי התפתחו יחד. אותם כשרים מולדים, שכינה אותם אמצעי רכישת השפה, מאפשרים לילידים הקטנים לגזור את כלליה של השפה המדוברת שהם שומעים, ובמיוחד את התחביר של השפה. לטענתו, חלק מהמוח מותאם במיוחד ללמידת השפה. יש הגבלות להסברו של חומסקי, הוא מתמקד בשאלה כיצד רוכשים הילדים את התחביר ואינו מתעניין בהתפתחות היבטים אחרים של הכישור הלשונית והתקשורתית. כמו כן, בגלל הדגש שהדגיש את הכשרים המולדים, התעלם מההקשר החברתי שבו מתרחשת רכישת השפה. מה מביא עמו הילד לרכישת השפה יש ראיות לכך שבני האדם ניחנו בנטייה מוקדמת ללמוד שפה: 1. השפה נלמדת כה מהר ובעזרת כ"כ מעט הוראה גלויה, עד כי ברור שהבסיס של התהליך הזה הוא בהכרח ביולוגי. 2. יש דמיון ניכר בין תהליכי רכישת השפה בתרבויות שונות, על אף השונות במבנים הלשוניים ובדרכי החברות. עדויות ליסודות ביולוגיים של רכישת שפה: 1. קיימת כנראה תקופה מכריעה שבה אפשר ללמוד את השפה בקלות יחסית. 2. השפה היא ייחודית למין. כלומר, רכישת השפה היא יכולת המשותפת לכל בני האדם כתוצאה מהירושה הגנטית המשותפת להם, ואינה מצויה בקרב בני מינים אחרים. כיצד בדיוק טבועה במוח האנושי היכולת ללמוד את השפה? 1. אסטרטגיות מולדות אפשריות לפירוש תשומה לשונית. כלומר, לאחסון של מידע לשוני ואסטרטגיות לארגון המידע הזה בתבניות דקדוקיות. 2. ייתכן שהמוח האנושי מצויד במגבלות מסוימות המגבילות את המסקנות שאפשר להסיק על מבנה השפה. כלומר, המגבלות מגבילות מראש את סוגי הכללים שאפשר ליצור. 3. מגבלה מולדת אחרת שאולי מסייעת בלמידת התחביר היא ההנחה שמילים מכילות צורנים המציינים מאפיינים דקדוקיים מסוימים, כגון המספר, זמן הפועל ועוד. שתי מגבלות אלו הן הנחות מולדות שמילים לא מוכרות הן שמות של אובייקטים ושמשמעותן של מילים חדשות שונה ממשמעותן של מילים מוכרות. לסיכום, אין ספק שתינוקות באים לעולם מצוידים בנטייה מוקדמת כללית ללמוד שפה. ייתכן שטבוע בהם טווח של אסטרטגיות, מגבלות ויכולות ספציפיות יותר המאפשרות את רכישת השפה. ייתכן מאוד שילשים מביאים עמם כמה וכמה גורמים מולדים, לשוניים וקוגניטיביים כאחד, אל מטלת לימוד השפה. מבט מקרוב על סביבת השפה של הילד גם הסביבה ממלאת תפקיד ברכישת השפה. ככלות הכול, בלי חשיפה לשפה, ילדים אינם יכולים אפילו להתחיל ללמוד לדבר. למשל, ככל שהאם מרבה לדבר אל תינוקה בשנה הראשונה לחייו, כן נוטה אוצר המילים שלו להיות רחב יותר בגיל 17 חודשים. דיבור המופנה לילד או שפת אמהות הם השינויים שעושים מבוגרים בדיבורים כאשר הם מדברים אל הילד. ההבדלים בין שפת אמהות לבין דיבור אל מבוגרים: 1. שפת האמהות פשוטה יותר מהבחינה הדקדוקית ויש בה פחות שגיאות דקדוקיות. 2. שפת אמהות מדוברת בצליל גבוה מהרגיל, ההנגנות שלה מוגזמות יותר ויש בה פחות שיבושים ברצף. 3. בשפת האמהות הגבולות בין הצירופים התחביריים והפסוקיות מצוינים ביתר בהירות בעזרת תחבולות כמו הפוגות והנגנה. 4. בהקשר לתוכן, שפת האמהות נוטה להתמקד באובייקטים ואירועים ולדון בהם בזמן הווה, תוך שימוש בשמות עצם מוחשיים. המבוגר לעיתים קרובות מדבר על מה שהילד עושה או על מה שמתרחש מסביבו. 5. שפת אמהות נוטה לעודפות. אבות שהם מטפלים משניים מבקשים מהילד יותר שמות ש לאובייקטים והסברים, ומשתמשים באוצר מילים מתקדם יותר. הם גם מבקשים מהילד יותר חזרות והבהרות. אחאים שואלים פחות שאלות, נותנים יותר פקודות ושמים פחות דגש בניסיונות לדובב את הילד. שפת האמהות כשלעצמה אינה מסבירה את רכישת השפה אצל ילדים, אם כי היא מפשטת ומעצבת את מבנה התשומה הלשונית שילדים מקבלים, דבר שיכול להועיל להתפתחות התחביר אצלם. כמו כן, השיחות של מבוגרים עם ילדים, שאופיין מוחשי וממוקד בהווה, עשויות לסייע לילדים לקשר בין מילים לבין הדברים שהן מסמנות. השאלות התכופות וחילופי התורות הברורים מספקים הזדמנות לתרגול השפה וללימוד מיומנויות שיחה. היבטים לא-לשוניים של הייצוג הסמלי לדעת פיאז'ה, ההתפתחות הקוגניטיבית העיקרית בגיל הרך היא הופעת החשיבה הסמלית, כלומר, היכולת להניח לדבר אחד לייצג דבר אחר שאינו נוכח פיסית. מרעיון הסמלים של פיאז'ה משתמעת היכולת לתפעל סמלים במתכוון, וכך ליצור מחשבות ורעיונות חדשים. אם מדובר בסמלים לשוניים, פירוש הדבר שהילד מסוכל לצרף מילים למשפטים. תפעול מכוון זה של סמלים מאפשר לילד לומר כל דבר העולה על דעתו. לדעת פיאז'ה, רק כאשר הילד מתחיל לדבר על דברים שאינם כאן ועכשיו הוא משתמש בשפה שימוש סמלי. סיכומים נוספים לקורסים של האוניברסיטה הפתוחה בקרוב.
תקופת הגיל הרך, המתחיל בערך בגיל 12 חודשים ונמשך עד גיל 30 חודשים בערך. השפה היא מערכת מופשטת, נשלטת ע"י כללים, של סמלים שרירותיים שאפשר לצרפם זה לזה בדרכים לאינספור לשם העברת מידע. רכיבי השפה 1. סמנטיקה זהו תחום העוסק במשמעויות המילים, המשמעות דינמית ומשתנה בהקשרים שונים ואינה קשורה תמיד לישות אחת קבועה. 2. פונולוגיה - תורת ההגה: תחום המתאר את ההגאים (צלילים) ודרכי הצטרפותם להברות ולמילים. לכל שפה מדוברת יש אוסף הגאים וחוקי צירוף של ההגאים, האופייניים לה. לדוגמה: בעברית קיים הצליל ח', שאינו מצוי בשפה האנגלית. 3. מורפולוגיה - תורת הצורות: חוקי ההטיות וההתאמות הדקדוקיות היוצרים שינוי במשמעותן של מילים. הצורן הוא היחידה המשמעותית הקטנה ביותר של השפה וכל שינוי בצורתו ישנה את משמעותו. למשל, הוספת סיומת "_ים" לשמות עצם מסמנת הוספה של משמעות הריבוי. 4. סינטקס - תחביר: מערכת החוקים הפועלת על המשפט, צירוף המילים. ישנה חשיבות לקשר ולסדר שבין המילים במשפט, לסוגי המשפטים (שאלה, שלילה) ולהתאם הדקדוקי שבין היחידות שבמשפט. 5. פרגמאטיקה: חוקי משמעות השפה בתוך הקשר. תחום זה מתייחס לכללים הקובעים את דרכי השימוש בשפה במצבים שונים בחיי היום יום תוך התחשבות בנמען ובמטרת האינטראקציה התקשורתית. למשל, משפט שמטרתו לבטא התנצלות ייאמר אחרת לעומת משפט שמטרתו לבטא ציניות. ילדים זקוקים לשתי מערכות של מיומנויות לניסוח רעיונות במילים, מיומנויות קליטה ומיומנויות הפקה המשמשות להבנת דברים שאחרים אומרים. נראה כי, מיומנויות הקליטה מופיעות לפני מיומנויות ההפקה ולכן הילדים מבינים מילים שעדיין אינן מצויות באוצר המילים הפעיל שלהם, ואף מבינים משפטים שהם ארוכים ומורכבים הרבה יותר מאלה שהם עצמם מסוגלים לומר. מטלות מרכזיות בלמידה המוקדמת של השפה למידת תבניות הצלילים של השפה במהלך השנה הראשונה לחייהם, מפיקים התינוקות צלילים, עוד בטרם התחילו לדבר. התפתחות נוספת בתחום התחביר בראון חילק את התפתחות התחביר המוקדמת ל-5 שלבים בהתבסס על האורך הגדל והולך של מבעי הילדים: 1. מקביל לשלב 2 המילים. 2. במהלכו רוכשים הילדים את הצורנים הדקדוקיים הבסיסיים כגון סופיות ריבוי. 3. מופיעות וריאציות על משפטים פשוטים, לרבות שאלות ושלילה. 4. מתחילים הילדים לשבץ משפט בתוך משפט, ולהפיק סוגים שונים של משפטים טפלים. 5. מסוגלים הילדים לצרף 2 משפטים פשוטים בדרכים שונות ליצירת משפטים מורכבים. רוב הילדים עוברים את חמשת השלבים עד גיל 3 ½. למידת השימוש החברתי בשפה בתקופה זו רוכשים הילדים כשירות תקשורתית, את היכולת לקיים שיחות, לזהות ולתקן "קצרים" בתקשורת, ולהשתמש בשפה בדרך ההולמת את החברה בתרבות מסוימת. בעזרת המטפל מפתחים תינוקות מיומנויות שיזדקקו להם מאוחר יותר בשיחה, כגון דיבור לפי תור. בגיל שנה, עיקרון הדיבור לפי תור עם השותף לשיחה כבר מבוסס היטב. מכאן ואילך התינוק פשוט מפתח יתר מיומנות במתן תגובות רלוונטיות למה שאומרים השותפים לשיחה. בסוף שנת החיים הראשונה ניכרת בהגיות ובמחוות של תינוקות כוונת תקשורת ברורה. למשל, תינוקות רבים מצביעים או משתמשים במילים טרומיות כדי לבקש אובייקטים המצויים מחוץ להישג ידם. עם כוונת התקשורת עולה האפשרות של כשלון בתקשורת, וילדים צריכים ללמוד כיצד לזהות מצב שבו שאין מבינים אותם ולדעת כיצד לתקן מצבים כאלה בשיחה. היבט נוסף של ההתפתחות הפרגמטית הוא למידת המוסכמות והסדרים החברתיים לתקשורת ולשימוש בשפת האם. המוסכמות והסדרים המסוימים הנלמדים בכל שפה ושפה שונים, אך במגוון רחב של תרבויות מספקים המטפלים לילדים קטנים מידה רבה מאד של הדרכה פרגמטית. הדרכה זו מתחילה בינקות, לפני שמתחילים הילדים להשתמש בשפה. מרגע שמתחילים הילדים לדבר, המבוגרים מלמדים אותם התנהגויות מילוליות. הילד והסביבה בהתפתחות השפה תיאוריות סביבתיות מתמקדות בגורמים בסביבתו של הילד התומכים ברכישת השפה, מבנה יחסי הגומלין החברתיים של הילד ומאפייני הסביבה הפיסית שלו. תיאוריות נייטיביסטיות, לעומת זאת, מתמקדות בגורמים מולדים, בעלי בסיס ביולוגי, המאפשרים את רכישת השפה. סקינר טען שהורים ובני אדם אחרים מתנים את ילדיהם התניה אינסטרומנטאלית כדי שידברו. כשהתינוק מתחיל למלמל, ההורים מחייכים, שמים לב אליו ומגיבים אליו בדיבור. תשומת לבם מחזקת את התינוק במלמולו, והמלמול נעשה תכוף יותר. התכיפות המוגברת של המלמול מגדילה את ההסתברות שהתינוק יאמר, ולו באקראי, דברים הנשמעים כמילים. כשההורים שומעים צלילים דמויי מילים אלה, הם מחזקים את התינוק לומר אותם יותר מצלילים שאינם דמויי מילים. הילד מגיב בחזרה על מה שנשמע להורים כמילים, וכך נכנסות "מילים" למלאי ההתנהגויות המילוליות של התינוק. סקינר טען שהדקדוק של השפה נרכש באמצעות חיזוק דומה. ההורים מחזקים היגדים נכונים מהבחינה הדקדוקית ומתנגדים או מביעים מבוכה לשמע היגדים לא נכונים. כך הילד לומד דקדוק נכון. נקודות תורפה בהסבר של סקינר: 1. בפועל הורים אינם מספקים הרבה חיזוק ומשוב ללמידת הדקדוק אצל ילדיהם. סביר הרבה יותר שההורים יתקנו היגדים שאינם אמיתיים מאשר יתקנו היגדים שאינם נכונים דקדוקית. 2. חומסקי טען שאי אפשר להכיל את כל החיזוקים הנדרשים ללמידת שפה באמצעות התניה אינסטרומנטאלית. ילדים אומרים מספר עצום של משפטים, ולא יתכן שכל אחד מהם נלמד בנפרד באמצעות חיזוק. גם אם מוסיפים את החיקוי כמנגנון למידה, עדיין אי אפשר להסביר אלא כיצד לומדים ילדים לחזור על דברים ששמעו. אך ילדים אינם סתם חוזרים על משפטים שאומרים אחרים. אחת התכונות החשובות ביותר של השפה, היא שאפשר לצרף מילים לאמירת דברים שמימינו לא שמענו אותם נאמרים מפי אחרים. כחלופה לגישה, טען חומסקי, שלכל השפות יש אי אלה תכונות מבניות משותפות, כנראה מפני שהשפות והשכל האנושי התפתחו יחד. אותם כשרים מולדים, שכינה אותם אמצעי רכישת השפה, מאפשרים לילידים הקטנים לגזור את כלליה של השפה המדוברת שהם שומעים, ובמיוחד את התחביר של השפה. לטענתו, חלק מהמוח מותאם במיוחד ללמידת השפה. יש הגבלות להסברו של חומסקי, הוא מתמקד בשאלה כיצד רוכשים הילדים את התחביר ואינו מתעניין בהתפתחות היבטים אחרים של הכישור הלשונית והתקשורתית. כמו כן, בגלל הדגש שהדגיש את הכשרים המולדים, התעלם מההקשר החברתי שבו מתרחשת רכישת השפה. מה מביא עמו הילד לרכישת השפה יש ראיות לכך שבני האדם ניחנו בנטייה מוקדמת ללמוד שפה: 1. השפה נלמדת כה מהר ובעזרת כ"כ מעט הוראה גלויה, עד כי ברור שהבסיס של התהליך הזה הוא בהכרח ביולוגי. 2. יש דמיון ניכר בין תהליכי רכישת השפה בתרבויות שונות, על אף השונות במבנים הלשוניים ובדרכי החברות. עדויות ליסודות ביולוגיים של רכישת שפה: 1. קיימת כנראה תקופה מכריעה שבה אפשר ללמוד את השפה בקלות יחסית. 2. השפה היא ייחודית למין. כלומר, רכישת השפה היא יכולת המשותפת לכל בני האדם כתוצאה מהירושה הגנטית המשותפת להם, ואינה מצויה בקרב בני מינים אחרים. כיצד בדיוק טבועה במוח האנושי היכולת ללמוד את השפה? 1. אסטרטגיות מולדות אפשריות לפירוש תשומה לשונית. כלומר, לאחסון של מידע לשוני ואסטרטגיות לארגון המידע הזה בתבניות דקדוקיות. 2. ייתכן שהמוח האנושי מצויד במגבלות מסוימות המגבילות את המסקנות שאפשר להסיק על מבנה השפה. כלומר, המגבלות מגבילות מראש את סוגי הכללים שאפשר ליצור. 3. מגבלה מולדת אחרת שאולי מסייעת בלמידת התחביר היא ההנחה שמילים מכילות צורנים המציינים מאפיינים דקדוקיים מסוימים, כגון המספר, זמן הפועל ועוד. שתי מגבלות אלו הן הנחות מולדות שמילים לא מוכרות הן שמות של אובייקטים ושמשמעותן של מילים חדשות שונה ממשמעותן של מילים מוכרות. לסיכום, אין ספק שתינוקות באים לעולם מצוידים בנטייה מוקדמת כללית ללמוד שפה. ייתכן שטבוע בהם טווח של אסטרטגיות, מגבלות ויכולות ספציפיות יותר המאפשרות את רכישת השפה. ייתכן מאוד שילשים מביאים עמם כמה וכמה גורמים מולדים, לשוניים וקוגניטיביים כאחד, אל מטלת לימוד השפה. מבט מקרוב על סביבת השפה של הילד גם הסביבה ממלאת תפקיד ברכישת השפה. ככלות הכול, בלי חשיפה לשפה, ילדים אינם יכולים אפילו להתחיל ללמוד לדבר. למשל, ככל שהאם מרבה לדבר אל תינוקה בשנה הראשונה לחייו, כן נוטה אוצר המילים שלו להיות רחב יותר בגיל 17 חודשים. דיבור המופנה לילד או שפת אמהות הם השינויים שעושים מבוגרים בדיבורים כאשר הם מדברים אל הילד. ההבדלים בין שפת אמהות לבין דיבור אל מבוגרים: 1. שפת האמהות פשוטה יותר מהבחינה הדקדוקית ויש בה פחות שגיאות דקדוקיות. 2. שפת אמהות מדוברת בצליל גבוה מהרגיל, ההנגנות שלה מוגזמות יותר ויש בה פחות שיבושים ברצף. 3. בשפת האמהות הגבולות בין הצירופים התחביריים והפסוקיות מצוינים ביתר בהירות בעזרת תחבולות כמו הפוגות והנגנה. 4. בהקשר לתוכן, שפת האמהות נוטה להתמקד באובייקטים ואירועים ולדון בהם בזמן הווה, תוך שימוש בשמות עצם מוחשיים. המבוגר לעיתים קרובות מדבר על מה שהילד עושה או על מה שמתרחש מסביבו. 5. שפת אמהות נוטה לעודפות. אבות שהם מטפלים משניים מבקשים מהילד יותר שמות ש לאובייקטים והסברים, ומשתמשים באוצר מילים מתקדם יותר. הם גם מבקשים מהילד יותר חזרות והבהרות. אחאים שואלים פחות שאלות, נותנים יותר פקודות ושמים פחות דגש בניסיונות לדובב את הילד. שפת האמהות כשלעצמה אינה מסבירה את רכישת השפה אצל ילדים, אם כי היא מפשטת ומעצבת את מבנה התשומה הלשונית שילדים מקבלים, דבר שיכול להועיל להתפתחות התחביר אצלם. כמו כן, השיחות של מבוגרים עם ילדים, שאופיין מוחשי וממוקד בהווה, עשויות לסייע לילדים לקשר בין מילים לבין הדברים שהן מסמנות. השאלות התכופות וחילופי התורות הברורים מספקים הזדמנות לתרגול השפה וללימוד מיומנויות שיחה. היבטים לא-לשוניים של הייצוג הסמלי לדעת פיאז'ה, ההתפתחות הקוגניטיבית העיקרית בגיל הרך היא הופעת החשיבה הסמלית, כלומר, היכולת להניח לדבר אחד לייצג דבר אחר שאינו נוכח פיסית. מרעיון הסמלים של פיאז'ה משתמעת היכולת לתפעל סמלים במתכוון, וכך ליצור מחשבות ורעיונות חדשים. אם מדובר בסמלים לשוניים, פירוש הדבר שהילד מסוכל לצרף מילים למשפטים. תפעול מכוון זה של סמלים מאפשר לילד לומר כל דבר העולה על דעתו. לדעת פיאז'ה, רק כאשר הילד מתחיל לדבר על דברים שאינם כאן ועכשיו הוא משתמש בשפה שימוש סמלי. סיכומים נוספים לקורסים של האוניברסיטה הפתוחה בקרוב.
